את המאמר הזה אני כותב בעקבות שיחות עם כמה חברים שתיארו מצב שחוזר על עצמו לאורך שנות ההתמודדות שלהם. מגיע שלב שבו הם מבינים ומרגישים בצורה חזקה שהשימוש בתאווה פוגע בהם, וזה גורם להם להתחיל לשמור על ניקיון מתאווה. במשך תקופה מסוימת זה עובד, אבל אז באיזה שהוא שלב מתעוררות מחשבות של ספק לגבי הדרך: מה, כל החיים אשאר בלי זה? כל הזמן אצטרך להיאבק עם זה?

המחשבות האלה יכולות ללבוש צורות שונות, אבל הצד המשותף לכולן הוא שכבר אין את ההתלהבות של ההתחלה, אין את העוצמה הגדולה של הרצון להישאר נקי כמו בתחילת הדרך. נוצרת איזו שהיא עייפות מהתהליך, ובשילוב הדחפים שמתעוררים שוב, היא בסופו של דבר גם מביאה לנפילה, ולמעגל מדכדך שחוזר על עצמו: התלהבות בהתחלה, שחיקה בהמשך הדרך, נפילה, וחוזר חס וחלילה. אני זוכר את עצמי בתקופות של ייאוש מרגיש שהתחלה של תקופת ניקיון היא כמו פצצה מתקתקת עם ספירה לאחור. זה רק עניין של זמן עד שזה הולך להתפוצץ. התחושה הזו, כמו כל תחושה, היא אולי זמנית. היא תעבור. אבל מה יכול להחזיק אותנו בינתיים? איך עוברים את הגל?

אני רוצה להביא כאן כלי עוצמתי ומעשי שמבוסס על דברי האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד בספר "חובת התלמידים". האופן שבו האדם מתנהל תלוי בעוצמת כוח הרצון שלו. כשלאדם יש רצון חזק, הוא יכול להתגבר גם על קשיים גדולים, שהרי "אין דבר העומד בפני הרצון". אבל אם הרצון של האדם הוא חלש, אפילו קשיים קטנים יכולים לנצח אותו. וזו בדיוק השאלה שמטרידה אותנו: מה אפשר לעשות כשהרצון נשחק ונחלש?

כאן נכנס כוח יציב יותר בנפש האדם - מידת ההחלטה. האדם אומר לעצמו: "כך החלטתי שנכון לעשות, וכך אעשה. לא משנה מה אני חושב ומרגיש כעת". כשאדם מחליט להיות מחויב לתהליך ויהי מה - זה משהו שיכול להחזיק אותו בפנים גם בזמנים קשים, גם כשהשכל והרגש והרצון לא לצידו. בחסידות חב"ד המקום הזה בנפש נקרא "למעלה מטעם ודעת", חיבור פנימי עמוק לדבר בנקודה שהיא למעלה מכל הרגשות וההסברים.

כאשר השכל והרגש פעילים, זהו זמן מתאים לבנות ולחזק את הרצון. זו עבודה חשובה שלא באתי לבטל את ערכה. היא גם זו שבסופו של דבר מאפשרת לנו לקבל את ההחלטה להתמסר לתהליך. כדי שההחלטה תהיה חזקה, היא צריכה להתקבל בזמנים הטובים והצלולים שלנו. כך נדע שהיא משקפת את הרצון האמיתי שלנו, ושאנחנו יכולים לסמוך עליה ולדבוק בה בזמנים של ספק. אבל ברגע האמת, כשהשכל והרגש כבויים, כשהגל מגיע ומתעוררים הספקות - אסור לנו לפתוח את הנושא לדיון מחודש. זה הזמן לאחוז במידת ההחלטה. כך החלטתי וככה אני עושה.

ומה איתך? אני יודע שאתה רוצה להפסיק, אבל האם כבר החלטת?...

אני מצרף כאן את הדברים המקוריים של האדמו"ר מפיאסצנה בספר "חובת התלמידים" (זה נמצא במדור קצר בשם "ציוויים ואזהרות". הוא נמצא בסוף כל הפרקים של הספר, לפני שלושת המאמרים):

"קָשֶׁה לִקְנוֹת אֶת הַהַחְלָטָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת הָרָצוֹן כִּי לְרָצוֹן עוֹזְרִים גַּם אֲחֵרִים, כְּגוֹן שֵׂכֶל וּמַחְשָׁבָה חֲזָקָה, וְהַהַחְלָטָה בְּתוֹרַת הַחְלָטָה עִקַּר קִיּוּמָהּ בְּשָׁעָה שֶׁכָּל זוּלָתָהּ אָפְסוּ, לֹא רָצוֹן חָזָק אַף לֹא שֵׂכֶל, הַחְלָטָה רַק לְשֵׁם הַחְלָטָה.

כְּלוֹמַר, כְּפִי רְצוֹנוֹ שֶׁל הָאִישׁ כָּךְ עֲשִׂיָּתוֹ. וּבְחֶזְקָתוֹ הַכֹּל, אַף בִּטּוּל כָּל הַמְּנִיעוֹת תָּלוּי. אִם חָזָק רְצוֹנוֹ - יְשַׁבֵּר וִיבַטֵּל הוּא אוֹתָן, וְאִם חָלוּשׁ הוּא - תְּבַטֵּלְנָה הֵן אוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה אוֹשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישׁ שֶׁלִּקְנוֹת רָצוֹן יֵשׁ גַּם עוֹזְרִים, כִּי גַּם עַל יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּמַחְשָׁבָה וְדַעַת שֶׁכֵּן צְרִיכִים לִרְצוֹת וְלַעֲשׂוֹת יְכוֹלִים לְעוֹרְרוֹ, אַף לְהַחֲזִיקוֹ וּלְהַאֲרִיכוֹ כַּאֲשֶׁר כְּבָר נִתְעוֹרֵר.

אֲבָל אִם בָּרָצוֹן יְשַׁמֵּשׁ הָעוֹבֵד רַק לְשָׁעָה, בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְעוֹרֵר, בַּהַחְלָטָה צָרִיךְ הוּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תָּמִיד, אַף בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּקָה הִתְעוֹרְרוּתוֹ וְעִמּוֹ גַּם דַּעְתּוֹ. כִּי כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאִישׁ, הַמַּחֲשָׁבָה מְעוֹרֶרֶת אֶת רְצוֹנוֹ, וּרְצוֹנוֹ אֶת מַחְשַׁבְתּוֹ לְהָבִין כְּפִי שֶׁרוֹצֶה, וּכְשֶׁשְּׁנֵיהֶם נִשְׁתַּתְּקוּ, לֹא יַעֲשֶׂה וְלֹא יִפְעַל אַךְ אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהָיָה רָאוּי לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עָלָיו מִקֹּדֶם בְּעֵת שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ חֲזָקִים.

וְהָיָה אִם יְעוֹרֵר בּוֹ אֶת הַהַחְלָטָה, שֶׁיֹּאמַר לְעַצְמוֹ, כָּךְ הֶחְלַטְתִּי לַעֲשׂוֹת מִקֹּדֶם וְכֵן מֻכְרָח אֲנִי לַעֲשׂוֹת, אָז יַעֲשֶׂה יִפְעַל וִיקַיֵּם, וְאִם לֹא, גַּם רְצוֹנוֹ גַּם מַחְשַׁבְתּוֹ לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם תְּמִידִיִּים.

מִדָּה לְעַצְמָהּ הִיא הַהַחְלָטָה, שֶׁצָּרִיךְ הָאִישׁ לְהוֹצִיאָהּ מְעַט מְעַט מִקִּרְבּוֹ, שֶׁאַף אַחַר עֲבוּר הִתְעוֹרְרוּת רְצוֹנוֹ אַף כְּשֶׁאֵינוֹ מֵבִין אֶת חוֹב עֲבוֹדָה זוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁהֵבִין בְּעֵת הִתְעוֹרְרוּת רְצוֹנוֹ, גַּם כֵּן יַעֲשֶׂנָּה רַק מִשּׁוּם שֶׁכֵּן הֶחְלִיט. קָשֶׁה לִקְנוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין שֵׂכֶל וְרָצוֹן אָז שֶׁיַּעַזְרוּהָ, אֲבָל הֶכְרֵחִית הִיא לָעוֹבֵד וְאִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדָהּ, וּמְעַט מְעַט יָכוֹל הוּא לְהַצְּמִיחָה וּלְגָדְלָה".

תודה רפאל, זה חשוב ומחזק!
נראה לי שכדאי להוסיף על הדברים, וברור שזו גם היתה כוונתו של האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד, שהחלטה קובעת את הקו שבו אני רוצה לעמוד מבחינה מעשית, זאת אומרת שגם אם יש לי רצון שלא לגעת עוד אפילו פעם אחת בשום דבר שיש לו קשר לכל הנושא של... ההחלטה המעשית (והמציאותית) תוכיח לי היכן אני עומד באמת, וכשאקבל את ההחלטה וגם יישם אותה אני יוכל להתקדם ממנה למקום גבוה יותר, ולקבל החלטה חדשה וליישם וכן הלאה (וגם אם נופלים זה לא מבטל את ההתקדמות, תמיד ישנם עליות וירידות).

וואו וואו חזק ביותר
ממש התחברתי..
אגב זה מה שבעל התניא כותב שבזמן שנופלות לאדם מחשבות לא טובות עליו לדחות אותם בשני ידיים כי זה עצת היצר בכדי להפיל אותו יותר… ובשעות מכוונות לעשות חשבון נפש. זה בעצם אותו רעיון שלא ליפול לסחרור של הנפש אלא לפעול לפעמים למעלה מטעם ודעת.. 
וכמובן לקבל את ההחלטה כמו ברזל, סוג של מידת הנצח שגם שאין רגש מסויים עדיין המטרה ששמנו לעצמנו תנצח את הכל. 
ישר כח ממש חיזקת אותי

תודה חברים על התגובות המחזקות. התחברתי במיוחד לשני דברים שכתבתם: א. למה ששמחה כתב על כך שמה שקורה איתי מלמד אותי על מידת החוזק של ההחלטה שלי, ושבמידת הצורך אפשר לקבל שוב החלטה עמוקה וחזקה יותר. ב. למה שמשה כתב על קישור למידת הנצח. באמת מידת הנצח נחשבת חלק מ"כלי המעשה" - מקום שכבר אין בו שכל (חב"ד) או רגש (חג"ת), אלא הוצאת הדבר לפועל בצורה נחושה ומעשית (ובייחוד במידה זו שהיא הנחישות לנצח את כל המעכבים, ולדבוק בהחלטה לנצח).