תגידו, תיבה זה דבר טוב או דבר רע?

כמו כמעט כל דבר בעולם - זה תלוי בהֶקשר. בהקשר מסוים זה טוב, ובהקשר אחר זה עשוי להיות רע. בתחילת הפרשה שלנו, ה' מצווה את נח לבנות תיבה כדי להינצל מהמבול. בשלב הזה התיבה היא דבר טוב. היא שומרת על נח ומשפחתו ועל בעלי החיים. אבל אחרי שהמבול מסתיים, ה' מצווה את נח: 'צֵא מִן הַתֵּבָה' כדי ליישב מחדש את העולם. להישאר בתיבה בשלב הזה יהיה כבר רע ומנוגד לרצון ה'.

גם אנחנו מתמודדים עם סוג של 'מבול'. ובהקשר לכך מעניין לציין: רבי חיים ויטאל כתב (שערי קדושה חלק א שער ב), ששורש כל המידות הוא בארבעה יסודות שמהם מורכבים הנבראים (רמב"ם יסודי התורה ד א): אש, רוח, מים ועפר. כאשר שורש מידת התאווה הוא - איך לא? - 'יסוד המים'! כדי להתגונן מפני 'מבול' התאווה, אנחנו גם זקוקים ל'תיבה'. אבל לא כל תיבה עוזרת לנו. יש 'תיבה טובה' שמגינה עלינו מפני הזרם, ויש 'תיבה רעה' שדווקא גורמת לנו לשקוע. נתחיל בטובות:

רבים מגדולי ישראל בדורות האחרונים הגדירו את בית המדרש כ'תיבת נח' שמגינה עלינו מפני ה'מבול' שמשתולל ברחובות. נוכל אולי להרחיב את ההגדרה הזאת לכל עשייה חיובית שאנחנו עסוקים בה. כשאנחנו שקועים בטוב ומחוברים אליו, זה נותן לנו מרחק ביטחון מסוים.

גם סינון הוא תיבה טובה. הוא אולי לא תיבה הרמטית, וייתכנו דליפות וטפטופים פה ושם, אבל זה עדיין שונה לגמרי מלתת למבול 'אישור רשמי' לשטוף לנו את הראש באופן יומיומי ובמלוא העוצמה. הסינון גם מזכיר לנו כל הזמן את הרצון הפנימי האמיתי שלנו. הרי בתוך תוכנו אנחנו לא באמת רוצים לחיות רטובים עד לשד עצמותינו. את ה'תיבה' הזו בחרנו לבנות ברגע של צלילות מֵי הדעת, ובזמן שהיינו במיטבנו.

אבל יש גם תיבה רעה - כשאנחנו מתמודדים עם זה לבד. נשארים נעולים עם התאווה בתיבה חשוכה של ייאוש קודר, מבלי להכניס לשם אף אור של אדם אחר. התיבה הזו היא בהחלט תיבה רעה. היא רק מחזקת את המבול הפנימי, מבול רגשות האשמה והבושה שגורם לנו לשקוע. אנחנו חושבים אולי שנוח להסתגר בה בלי לספר לאף אחד מה אנחנו עוברים. אבל היא רק נראית 'תיבת נוח'. למעשה, היא בכלל לא 'תיבה'. היא 'טביעה'.

הניסיון המתמשך שלנו ב-GYE מלמד, שבכל סוגי ההתמודדות, קשר עם אחרים הוא קריטי להתקדמות שלנו. אם אנחנו רוצים להישאר נקיים לאורך זמן, אנחנו חייבים שותפים תומכים למסע הזה.

צֵא מִן הַתֵּבָה!