אני כותב פוטס זה ועיני זולגות דמעות. אני כולי נסער ומלא ברגשות ואקווה שאוכל להעלות על הכתב מעט ממה שחוויתי. ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וכו'.
אפתח בכך שאני מודה לרבש"ע. אב רחום וחנון שפקח את עיני וזיכני להגיע למסקנה הכואבת (אוהו כואבת) ללא "נפילה קשה" או "הגעה לקרקעית" כלשהיא אלא מתוך תגובת חבר אוהב כאן בפורום. אכן נחסכה ממני הנפילה ההיא בחסדו יתברך. אתמול הגבתי לפוסט וקיבלתי תגובה לתגובתי והתגובה ההיא הכריעה אותי. נאלצתי לנתק את המחשב ולקחת פסק זמן. היום בקבוצה הטלפונית בהנחיתו של סוד הכניעה מסרתי הצהרה בנושא.

אכן אני מכור

אני מתאר לעצמי שחברים מסויימים ציפו לזה. בדיוק אתמול רציתי לכתוב על כך שאני חש בתחושות בטן ש"הנה זה מגיע" אם כי לא הבנתי איך ומתי זה יבא. וכשזה הגיע זה התפוצץ בפנים.

מספיק לעכשיו. עוד אשוב לכתוב על כך בל"נ

הערה חשובה:
אני יודע ומכיר בכך כי ההתמכרות איננה חטא אלא מחלה.
טוב, אני לא מסוגל יותר. אני מתנתק. אשוב בקרוב להרחיב וקרא את תגובותכם החשובות

ברשותכם אמשיך
טוב אז אני סקסוהוליסט. מכור למין.  :o
מה עכשיו? מה הלאה? מה עושים עם זה? איך "אוכלים" את זה? מה אומרים לאשה? לחברים? למשפחה?  :-[
אני יודע שיהיו כאן חברים שיגידו לי 12 צעדים. אני עדיין לא מוכן לכך. לא בשל. אולי בהמשך. בנתיים אני בתקופת התדהמה. בהשתחררות מההכחשה. אוהו איזה הכחשה. ועבודה בעיניים. אוהו איזה קליפת התכחשות עבה קילף "רוצה טוב" ממני בתגובתו האמיתית והנוקבת. היורדת חדרי בטן. הוא פשוט עמד על שורש הבעיה ואמר את זה במילים חדות וברורות. ובכ"כ הרבה אהבה ששודרה במקלדת ובעברה מעבר למסך. חשתי את האהבה שאינני ראוי לה. הוא נגע ברבדים העמוקים ביותר בנפשי הפצועה.
במחשבה שניה אני מתמלא זעם לכל אותם חברה שישבו שעות במקווה חיכו בסבלנות. "שיחרו לטרף" ולקחו ילד תמים והפכו אותו לסקסוהוליסט.  >:(
אני בטוח שיהיו כאן חברים שיגידו "ברוך הבא למועדון" אז אני לא כ"כ שמח בכך ולא הביא מחר ליקר לביהכנ"ס לשתות לחיים.
חברים אחרים בטח יגיד: "כן. אנחנו מבינים אותך. גם אנחנו עברנו את זה" זה בדיוק מה שאני זקוק לו עכשיו. להבנה. לאמפתיה. לאיכפתיות. נכון להיום אני רואה את היום הזה כיום השחור ביותר בחיי. ליום שבו גיליתי שאני בעצם ריקבון א' גדול בפנים מצופה בציפויים של "צדיק גמור" ממש "כסף סיגים מצופה על חרס". תקוותי איתנה שביום מן הימים אוכל להצביע על היום הזה י"א אלול תשע"ב בתור א' מהימים הוורודים ביותר מחיי. ביום בו קיבלתי את חיי במתנה. יום בו הפסקתי לחיות חיי "כאילו" והתחלתי את חיי מחדש. אבל בנתיים אני עדיין בוכה. וזקוק לעידוד.  :'(

שלכם באהבה
כותב בדמעות  :(
האדם שחשב עצמו לצדיק וגילה לחרדתו שבעצם הוא גמור

הרגשות דומות.

גם אני, כשנכנסתי לאתר חשבתי:

אולי אתם מכורים, אני רק חוטא.

כאב לי לחשוב על עצמי בתור שכזה.

עד שקלטתי פתאום:
אם אני לבד בלי אשתי ליד המחשב - 90% שאני נופל...
אני יכול לעשות תשובה באמת עשר פעמים בשבוע, כי אני נופל שוב כל יום...
יש כח אחר ששולט בי...
אני עושה דברים שבמודע אני יודע שמזיקים לי...

אז נכון שאני לא הלכתי לבית בושת, ב"ה, ה' שמר עלי.
אבל עיקר העניין הוא שאני מכור לאוננות, מכור למחשבות אסורות.

וכמה קליפות של גאווה צריך לשחרר בשביל זה...
לקלוט שאני לא שולט תמיד...
שאני ממש מוכרח את עזרתו של הרבש"ע...
שאני לא יכול לבד...
כאב... הרגשת הקטנוּת... :-[

אבל בעצם - עכשיו יש דרך, יש לי סיכוי.
אני לא לבד, אני עם אבא שיעזור לי!

אני לא מרגיש שהפכו אותי מילד תמים לסקסהוליסט.
אני הוא זה שעשיתי את זה, לפני 10 שנים.
אבל זה כבר היסטוריה לא רלוונטית.
מה שכן קרה כאן באתר הוא שפתחו את עיני לקלוט את זה.

גם אני לא מרגיש בשל ל-12 צעדים, לאט לאט.
אני מרגיש שזה נכון, שצריך את זה,
אבל בינתיים אני עובד לבד.

אגב, יש לך אצל מי לפרוק את זה,
חוץ מהמקלדת?
אצלי, ב"ה אשתי יודעת ומבינה (לפחות מנסה) ותומכת.
אולי יש לך חבר שאתה יכול לשוחח איתו על זה?

כי לקלף את קליפת הגאווה והעצמיות האחרונה זה כ"כ כואב,
מקווה בינתיים שאני יכול לעזור פה מעבר למסך.

המון הבנה. יהיה ה' בעזרנו!

צדיק גמור יקר ואהוב מאוד!
אחי לימד אותי פעם על כך שכאב ושמחה הם רגשות שלא רק שאינם סותרים אלא הרבה פעמים הם באים יחד. פעמים רבות בחיינו אנו חובים כאב של פרידה כאב של ייסורים שממרקים אותנו ומעלים אותנו למעלה למעלה. כך, אני חש היום כאב נורא על שנים רבות מאוד של עיסוק לא יאומן בתאווה. כואב לי ביותר להביט אל כל התהומות באישיות שהביאה לי ההתמודדות מול התאווה ובין השאר, לקחה ממני גם את שמחת החיים.
היום, השמחה מתחילה להשתחל לליבי. אני מתחיל לחייך לעצמי סתם כך. למה? כי אין שמחה מהתרת הספקות. אין לי יותר ספק בקשר למחלתי. אני יודע בברור כי אבי האוהב הביא לי את המחלה וכי אין בי כל אשמה בכך. הוא גם עושה החסד הגדול שהביא אותי אל האתר הזה ואל ההחלמה. הוא, האב האוהב שמראה לי את הדרך שבה אני קושר כל פסיעה בחיי אליו וזו עבורי זכות גדולה מאוד, מה גם שהוא מראה לי את חסדו הגדול מידי יום בניסי ניסים. אני בטוח שכמו שההחלמה היא חסד עבורי כך היא גם המחלה עצמה.
ביום ג' בכסלו תשע"ב יצאתי לדרך. מאז נפלתי מספר פעמים אך המסע המשיך להתקדם כל העת. מאז שעמדתי על דעתי ועד היום לא הייתה לי שנה טובה כל כך בהתמודדות עם התאווה. אני כולי שבח והלל לה' יתברך שזיכה אותי להיות כאן.
"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" - כל יום, רק להיום!
נעם