חברים יקרים.
אני יושב פה לבדי עם הרבש"ע ועם..... המחשב!!!
כבר למעלה משנה שלא באה לי כזאת תשוקה. כזה חשק. כזה רצון. פשוט להתרסק. אני מכיר טוב טוב מה יקרה רגע אחרי. ידוע לי מה המחיר שאצטרך לשלם. והוא אכן קשה מנשא. ממש לא "שווה" את הדקה הזאת. את רגעי ה"הנאה" (במרכאות כפולות) יתרה מזאת. אני יודע שכל הזבל והטינופת הזאת היא דמיונית ובלתי מציאותית. אבל כרגע שכח מזה. לא מענין אותי כלום.
צלצלתי לחבר אך בדיוק כאילו בעיתוי מתוזמן הבטריה התרוקנה והמטען לא היה זמין.
מה עושים עכשיו? לשמחתי הוא היה מחובר ושלחתי לו בפרטי. הוא ענה לי פשוט לקום מהמחשב ולהתנתק מהאינטרנט. אכן פשוט ביותר. אך מה לעשות. היצרים. התאווה. אוי התאווה.
אז נכנסתי פה לפורום כתבתי קצת ובנתיים נכנס חבר לחדר. לזה אני לא מוכן. להתאבד עם מנגנון השהיה זה יותר קל (אולי אף א' לא יעבור/יחשוד/יבדוק ובכל מקרה אוכל להכחיש ולספר על כל מיני אנשים שאולי בקרו את המחשב). התאבדות טוטלית כאן ועכשיו זה מדי הרבה. אם "הוא" יראה "אותי" אני גמור. מחוסל.

הכתיבה קצת הורידה את הלחץ. הגל יעבור בשלום בעזרתו יתברך. רק מה קרה לי פתאום? למעלה משנה שההרגשות הללו לא "ביקרו" אצלי. מה פתאום הם שבים בדיוק לאחר שהתחלתי עם "שמור עיניך"?

שלום ידידי,
לדעתי, התשוקות החשקים התאוות והיצרים משתוללים כאשר מעלים אותם מעל פני השטח ומנסים לטשטש ולהעלים אותם מתוך חיינו.
כמו לזרות מלח על פצע פתוח, בהתחלה זה שורף וכואב, אך לאחר תקופה מסויימת זה נרגע ומתחיל בתהליך החלמה וריפוי. אשר לבסוף מביא להחלמה מלאה בעזרת השם.
כך לדעתי אותו הדבר גם במקרה הספציפי הזה,
מתוך ניסיון אישי שלי, כאשר נכנסתי לשמור עיניך לפתע ובאופן לא צפוי כלל, התחילו היצרים לגעוש ולפרוץ החוצה, כאילו עד היום הם היו רדומים אצלי, למרות שהמשכתי להשתמש בהם ולפעול עליהם, אך לא העזתי לגעת בהם באופן ישיר ולנסות להביא לסילוקם מחיי.
כך שאם אומר את דעתי בעניין, אז המצב הוא דיי נורמלי וסביר, הכי חשוב הוא לדעת ללכת ולהתקדם ולא לפחד ולחשוש מעצם תחילת ההחלמה.

ב-ה-צ-ל-ח-ה

אחי היקר צדיק!
הרגשות הללו לא הלכו לשום מקום! הם נשארו חיכו וקיננו לרגע המתאים ואז הם פורצים ומתפוצצים!
עד שלא נתחיל החלמה רצינית, עד שלא נעבוד על פגמי אופיינו, שנבין שאנו חולים, אנו נמשיך להיבהל ויסמרו סערותינו בכל פעם שהתאווה תתקוף!
כשאנו בהחלמה אנו מבינים שהתקפות אלו הם המשך ישיר של פגמי אופיינו, של החסכים הרגשיים שבנו! ממילא יש מקום להחלמה והתגברות! 
בהצלחה

אענה לך בלשונו הזהב של הרב אליהו: "אם כל כך הרבה קדושה שבאה לעולם אתה מצפה שלסיטרא אחרא לא יהיה מה להגיד?!".

שלום לך, בשבילי זה סימן מובהק של החלמה, זה 'הקריז' הפיזי. תבין, המוח שלך מורגל בצריכת דופאמין, ברגע שהזנת החומר הזה - בפעולות על התאווה, דרך העיניים או פנטזיות - נפסקת אך טבעי הוא שהגוף יחוש בחסר וירצה למלא אותו...

בשביל להפסיק את הכאב צריך לכאוב, מנסיון אישי אני יכול לנחם אותך שבתוך זמן זה יחלש, זה משתנה מאדם לאדם, אבל כל מי שאני מכיר שיתף שבתוך חודש הדברים נראו אחרת. חזק ואמץ.

יישר כח גדול לכל המגיבים על תגובותכם המחכימות ומאירות עינים בנושא חשוב זה.
אגב, התקפת יום שישי עברה בס"ד בשלום אך אתמול ההתקפה הגיע מכיוון אחר לגמרי. חיפוש תמונות בספרים/חוברות/מגזינים. התקפה זו גם עברה בשלום אך הפעם בזכות טלפון מבורך שקיבלתי מחבר בדיוק בעת שוטטי בחנות והדעת הוסחה. (יצויין כי כוונתי היתה "רק לבדוק" אפה החנות נמצאת כשאני יודע בבירור שגם אם היום אסתפק בכך הרי שמחר "רק אבדוק" אפה נמצא ה"סם" ומחרותיים "איך נראית הכריכה" עד למפלה הבטוחה וגם זה נמנע ממני בחסדיו המרובים)

צדיק, רשריך שניצלת ואשרי היוצר ששלח לך מושיע. זו בדיוק המחלה בצורת החשיבה. זהו התעתוע שהראש משטה בנו. שמונה שנים שמונה חודשים וארבע ימים אני לא יוצא מהבית בלי כתובת ברורה ותוכנית מסודרת של עשיה עד החזרה שלי לביתי. איני זז ממנה בשום מחיר.

זה עובד. בהצלחה.