שלום
אני יכול לתת את דעתי
רציתי לכתוב את זה כתגובה לסוד הכניעה, בפוסט הצג את עצמך שם כתבתי לראשונה ומאז השרשור שלי מתנהל שם, אבל זה בדיוק נוגע לנושא אז אני עובר לכאן.
יש שלש עקרונות חזקים מאוד שחוזרים על עצמם בפורום שוב ושוב, ולמעשה כל התגובות שנכתבו אלי, וככה אני רואה גם לחלק מאלו שהגיעו אחרי, הם פחות או יותר אחת משלש:
1. הגעת? ברוך הבא, חיבוק חזק. אל תיעלם, ותקשיב לנסיוננו, כי באמת יש לנו נסיון (מה שנכון ומדוייק)
2. אתה לא חוטא, אתה חולה
3. 12 הצעדים.
עכשיו, אולי אני קצת חריג בנוף המקומי, מכל מיני סיבות, שהעיקרית שבהם שאני לא נמנה על החוג החרדי, בוודאי שלא החרד"לי, וגם לא בדיוק ציונות דתית קלאסית. גם החטאים שלי הם קצת שונים ממה שאני מתרשם. פורנו לא מעסיק אותי במוצהר, אוננות היא לא הבעיה העיקרית, וזה אף פעם לא חרג מגבולות המסך. או שאולי סתם אני אוהב להרגיש מיוחד.
בכל מקרה, ביחוד לאור התגובה האחרונה של סוד הכניעה לגבי, ואחרי כל ההקדמות הלא מיותרות שהייתי צריך להאריך בהם לגבי כמה שהפורום הזה הוא נס, ולא נברא אלא בשבילי, חזק ומועיל וחשוב ואני חייב לו את נקיוני כבר 13 יום, ו אחרי כל התודות, בייחוד לסוד הכניעה שלוקח גם אותי וגם כל אחד בחום ומחבק אותו כבן יחיד (ואין כאן טיפת ציניות, אלא הערכה רבה והערצה), כמה מחשבות:
אני מסרב, לבינתיים בתוקף, להכיר בכך שאני חולה בכיוון שאתם מתארים (לא התעמקתי ב12 הצעדים עדיין). אני מאמיןן כי למרות הנסיונות הלא מעטים שלי לצאת מזה, ולמרות הכשלונות,
הכל עדיין תלוי ברצון, ואני יכול על התאווה הזאת. לאורך כל ההתמכרות, ולאורך כל סיפוק התאווה, והתחושה הנעימה הרגעית והמקומית שהרגשתי בכל פעם שהשגתי את הדבר הספציפי שחיפשתי (אחרי שעות של בהייה מול המסך), כל הזמן ידעתי ואני עדיין יודע, שעוד מעט אני מפסיק עם זה, ובקרוב תהיה הפעם האחרונה. תהנה כל עוד אתה יכול, כי זה באמת לא אתה, וזה באמת בזבוז זמן, וזה באמת מיותר וחבל.
עכשיו, אני רואה את כל ותיקי הפורום, שועלי קרבות, אבירי רצון, לוחמי תאווה שיודעים דבר או שניים על יצר, תאווה, נפילה והצלחה, מנידים את ראשם, מצקצקים בלשונם ומחייכים בעצב: הנה עוד אחד, תמים, שנפל ברשת. שעדיין לא מבין. שעדיין לא תפס. שעדיין לא שם. מסכן. עוד תבוא לו הנפילה הכואבת כל כך והוא יבין וילמד. או-הו כמה שהוא ילמד. עוד אחד מאלף שחושב שהוא גיבור גדול. והאמת, רוב הסיכויים שהצדק איתכם ולא איתי, ושכנראה עוד ניפגש פה בעוד איזה זמן כשאני ממרר בבכי מול המקלדת, במכנסיים דביקות, ומורט את שערות ראשי מבושה, תסכול, ועוד בושה, ועוד בושה. הסטטיסטיקה לפחות איתכם, ולא רק היא, אלא נסיונכם האישי המר, והמומחים שמלווים את הפרוייקט הזה, ואפילו המשתתפים שבאים ונעלמים, כמו שאתם מתארים.
אז אם כל זה נכון - למה אני מתעקש לא 'לזרום' עם זה? או. שאלה טובה, כמה תשובות ותירוצים יש לי. הדברים בסערת רגשות, וקצת מבולבלים, אני מקווה שתמצאו בהם הגיון.
אין לי את הזמן להתעסק עם 'השטויות' האלו, נגמרו המשחקים. נפלתי בחטא התאווה, לא מעט זמן, וזה קרה בהשתלשלות ארועים די מקרית שלא הייתי חכם מספיק לעצור בזמן. אבל זהו, זה נגמר. עד לפני כשלש שנים הסתדרתי בלי זה, ואני מתכוון להמשיך כך. נהנתי (כאילו) וזהו. לא הפכתי לחולה כי נכנעתי כמה פעמים, פעמים רבות מדי, ליצר שלי. חטאתי, נפלתי, והיום אני קם ומנער את הזוהמה מעלי. יש לי קופת שרצים ענקית ומגעילה שאני סוחב על גבי לכל מקום, ואני הולך להפוך אותה לאות של כבוד, כפי שכבר כתבתי בעבר. הזדונות עוד יהפכו לזכויות, וכל יום עד סוף ימי שאחזיק את עצמי יהפך לעוד יום שאני בגדר של בעל תשובה, שמעלתו גבוהה אפילו מצדיק גמור. ואני לא אומר דברי גאווה, אלא דברי חיזוק לעצמי. החיים קצרים מדי. ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואוון. להכריז על עצמי לפני קבוצה מסויימת (הפורום, אישתי, משפחתי) - אני חולה וצריך טיפול, ידרוש לעשות עצירה מלאה של כל תהליך שיש לי כרגע בכל תחום, והתכנסות נפשית אדירה שתדרוש מן הסתם עליית מדריגה בטיפול, וקריאת הספר הלבן אני מניח, והצטרפות לקבוצה טלפונית, ואז קבוצה חיה, שתדרוש ממני החשפות שאני פוחד ממנה פחד מוות ולמעשה לא מסוגל לעשות אותה, ואז כבר אתה בתהליך נפשי ארוך שמן הסתם לוקח אותך אחורה, להכרה מלאה במצבך, ואז תהליך איטי וארוך של ריפוי, שדורש סבלנות מהסביבה, ותמיכה, ונפילה וקימה, ושוב נפילה, ותמיכה ועידוד, והתערטלות רגשית ונפשית - ממש כמו לעמוד ערום מול כולם, כביום הוולדי - הנה אני, חולה שהזדהם, קחו אותי, חבקו אותי, טפלו בי, ואם תנקוני כמרף כסף - לא יישאר ממני מאומה. וואז גם להרגיש צורך (אני מניח) בלעזור לאחרים, ולהשתתף באופן אינטסיבי בפורום - פעם נופל ופעם קם, פעם מעודד ופעם מתעודד - ומה עשיתי? החלפתי פרה בחמור. הייתי קבור ביצר התאווה, ואני עדיין עוסק בו, גם אם מהכיוון השני.
די, אני גוער בעצמי. זה לא הזמן והמקום. כפי שכבר ציינתי, במקום אחר, ואני לא יכול לפרט מדי למרות שהייתי רוצה, כי אני מאוד מפחד להחשף כרגע, יש לי יותר מדי להפסיד: אני איש של עשייה, בידיים ולא רק בידיים, אני מלא וגדוש בעיסוקים, תחביבים, תחומי עניין, רעיונות, בשיפור ובהתקדמות, בימים כתיקונם אני ישן ארבע שעות בלילה לא בגלל תאוות אלא בגלל עשייה ברוכה ויצירתית. אני גם קשור לספורט אתגרי שעוזר לי להתגבר ולהוציא אנרגיות, אני פעיל ומעורב, ובאופן אישי אני מתחיל עכשיו כמה התחלות אישיות ומשפחתיות חדשות ומשמחות (שלצערי לא אפרט כדי לא להחשף) - שפשוט לא תשאיר לי זמן, בתקווה לא ליצר, אבל גם לא לתהליך רגשי שיתבע ממני לטבוע בים של התכנסות פנימית. כנראה שאני חי בתחושה (באשליה, בטח תאמרו) - שהתעוררתי מספיק בזמן שאני עוד מסוגל. שאני יכול. קראתי לעצמי וויל, באנגלית, כי וויל זהו רצון, כוח הרצון, שפעם היה אצלי חזק מאוד (הייתי ביחידה מובחרת בצבא, ועברתי גיבושים קשים מאוד, וניצחתי במכות אנשים חזקים וגדולים ממני בהרבה רק בזכות כוח רצון חזק) והיום הוא קצת נחלש, אבל הגחלת עדיין לוחשת עמוק בפנים. ולא סתם וויל, אלא וויל ויין, עוד ינצח, כי במלחמה הזאת אני מתכוון לנצח, אחת ולתמיד.
אני לא מנסה לצייר תמונה שהכל 'קטן עלי'. האמת שזה קשה, אבל עם תנופת ההתחלה, ועם התמיכה שקיבלתי כאן זה (לבינתיים, אני יודע) יותר קל משחשבתי. האמת, אני יכול לתאר את זה: כל פעם שאני לבד מול המחשב, אני חובש על עצמי חליפת הצלה מדומה. כאשר באים אנשים לתכנן מוצר חדש לקבוצה של אנשים שהיא מוגבלת, נניח מוצר לזקנים מעל גיל 80, ישנה חליפה מיוחדת שחובשים, שהיא עשוייה מבדים מיוחדים וריפודים מיוחדים, והיא נותנת בדיוק את התחושה של אדם בן 80. היא מגבילה את התנועות, מכפיפה את הגב, מכבידה על הצוואר. כדי שיהיה ניתן לדמות בצורה מדוייקת פעולות בסיסיות: כניסה לרכב, עלייה למדרגות וכו'. אז ככה אני מרגיש מול המחשב, היום כשאני שומר על עצמי להשאר נקי: אני מאט את הנשימה, מאט את החשיבה, חושב שלש פעמים לפני כל קליק על העכבר. אני מודע לחלוטין לרצף הפעולולת שכבר הפך לשגרה אצלי, שיכניס אותי לעולם התאווה: לחיצה על שורת הכתובת, כמה אותיות, להוסיף נקודה קום בעזרת CTRL+ENTER, והנה אני שם. שלש שניות ואני טובע. אז כדי למנוע את זה, שהפך לאוטומט אצלי, אני מפיל על עצמי מסך מעמעם, מכניס את עצמי לתודעה שקטה יותר, איטית יותר, חושב על הפורום, על דין וחשבון, ועל מה לא. אז הפעולה הכי בסיסית לקוחת לי פי ארבע זמן, אבל לרגע אין לי ספק שזה שווה את זה.
אני מעדיף, לפחות לבנתיים, להקרא חוטא, ולא להכניס את עצמי למערבולת אדירה של 'חולה', כי אז הטיפול יהיה כואב, ועמוק מדי, וקשה מדי, וידרוש ממני מחיר יקר שכרגע אני לא מוכן לשלם. והלוואי ולא אתבדה.
אוהב אותכם, אנשים יקרים ואנונימיים. באמת. ואני לא רוצה להעלם. אני רוצה לדעת שלפחות ניסיתי בדרך שלי, ושלפחות בפעם האחרונה - האמנתי בעצמי. עד הסוף.
יהיו לרצון אמרי פי
תוה וסליחה,
וויל