שוב באים להם הימים אותם כל כך רציתי לשכוח. מאז ומעולם פחדתי פחד נורא מרגעי חשבון נפש. הרגעים בהם אני חייב לעצור את מרוץ החיים ולתת דין וחשבון, לריבוני ולעצמי. השגרה המבורכת מי ידמה לה? בה הרי אפשר  לטבע את יגונות הייאוש והפחד. אין כמו הימים העמוסים לעייפה בטרדות החיים כדי להסתיר בינותם את הקושי הגדול מכולם, חשבון הנפש.

כמה נפלא ושקט הוא "קול המונה של רומי" המסתיר תחתיו את אוושת הלב. מה נעים לאוזן קול יתושו של טיטוס המפריע לשמוע את המיית הנשמה. בכל שבת מברכים, הייתי סופר את החדשים לקראת חודש אלול ומתנחם בכך שיש עוד זמן... הצטערתי על הרמזים ששמעתי פעם אודות חדשי תמו"ז – זמני תשובה ממשמשים ובאים. א"ב- אלול בא. למה עלי להרגיש את חרדת הימים כבר מתחילת חודש תמוז?

והיו גם תחושות אחרות. של "קרבת אלוקים לי טוב". נסתי מהפחד, אל זרועותיו של אבא אוהב. "ממך אליך אברח". המילים הטובות האוצרות בתוכן טוב אין סוף, "מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים"  אבינו, מלכנו... הלא כל הטוב והחמלה שיש ביכולתנו להשיג, אינם מגיעים באמת לקצה קצהו של מקור הטוב עד אין סוף ב"ה. רגעים ספורים, מתי מספר ממש, חשתי את  הביטול המוחלט של כל הפחדים והחולשות כולם, מול גדלותו של אלוקים.

כיצד אם כן מתיישבים הדברים? האם זהו פירוש המושג "וגילו ברעדה"? אינני מתיימר להבין ולדעת, אני רק יכול לנסות ולהבין מעט עד היכן הדברים נוגעים בי, השנה במיוחד.

יצא לי לדבר רבות בתקופה האחרונה עם חברים לדרך, על המהות הפנימית האמיתית שלנו. באופן אישי, מאז עמדי על דעתי (ולצערי זה היה כמעט מאותו הזמן בו פגשתי את התאווה) הרגשתי רוב הזמן את עצמי רע מאד. מאז שהתאווה הפכה לבת לווייתי, היא דחקה אותי לפינה, ונתנה לי את התחושה הנוראה, שעד שלא אפרד ממנה אין לי ממש חלק בהוויה האלוקית במובנה המרומם. אם אני חוטא ופושע, ועוד בחטאים שעליהם נאמר "רע בעיני ה'" מה לי כי אחפש את קרבתו? 

"הרווח" הנקי של התאווה היה כפול. גם הייתי בידיים שלה, וגם הייתי חייב לנתק את הקשר שלי למקור האור והחיים שלי, הקב"ה. כל תפילה (והיו הרבה כואבות כאלו) הייתה מתחילה ומסתיימת בתובנה בסיסית, שאני יכול לבקש להתחנן ולבכות, אבל כיוון שאני עדיין שקוע בתאוות וחטאים, וחוזר עליהם כל הזמן. אין לי באמת את הזכות והיכולת לבקש משהו באמת. החיבור שלי פגום במהותו. רגעי הכאב והפיכחון מהתאווה היו עבורי לא יותר מהתגלמות מושלמת של המושג "רשעים מלאי חרטה" מהותי הפנימית הייתה החטא. כך חשבתי.

המושג של חטא או מחלה, היה אצלי משהו הזוי לחלוטין המונע משיקולים לא אמיתיים. אולי כדי להרגיע את נקיפות המצפון או כהכחשה במודע של הפגמים והרשע הגדולים של השקועים בתאווה, העבר או בהווה. חשבתי תמיד שלמרות כל מה שעברתי, משהו אחד לא נפגע עדיין בחושים שלי, וזוהי ההלקאה העצמית. שמחתי שאינני נופל עד הסוף בעיוורון רוחני כל עוד אני זוכר שאני רע וגרוע עד היסוד.

אני מתחיל להבין עכשיו, שתובנות אלו הם חלק מהמחלה... הם אלו שמנעו ממני להגיע לחיבור אל עצמי. אין מצב שאתחבר ואבין את עצמי אם אני פושע ממדרגה נמוכה, וכך גם אשאר לעולם. אני הרי לא יכול לצאת מזה אף פעם כפי הנראה. מה נותר לי אם כן לעשות?  הפתרון האידיאלי היה, פשוט לברוח. מעצמי, מאחרים וכן עם כל הכאב לברוח גם מהקב"ה... כמו יונה הנביא שניסה לברוח ומצא את עצמו צועק ממעי הדגה. 

כשאני מתחיל להבין את עצמי יותר, אני מתחיל להגיע אל תוכי. אחרי שנים של בריחה, עצרתי בצד. אני לא מפחד להתבונן פנימה יותר טוב. אין לי פחד להסתכל במראה הפנימית שלי ולעשות הכירות עם מי שאני באמת. לפתע הבנתי שמהותי הפנימית גם כפי שהיא באה לידי ביטוי בתאווה, איננה רעה באמת. מעולם לא חשבתי שאהיה כה מאושר לגלות שאני חולה... האושר הוא להתחבר לראשונה לעצמי. לשנוא את עצמך זו תחושה נוראה! ואני חייתי אתה שנים רבות.

אני מתחיל להבין לאהוב ולחיות את עצמי. ואני מבין שרק כך יש סיכוי שאוכל לאהוב ולחיות עם אחרים. אי אפשר לאהוב מישהו אחר כשאינך יודע לאהוב את מה שבך. הקצרים שבתוכך שורפים את כל המערכת שבפנים ושבחוץ...  "ואהבת לרעך כמוך" הסביר פעם מישהו, הפירוש לאהב את עצמך כדי שתוכל לאהב את חברך... 

והחשוב ביותר להתחיל לאהב ולהרגיש את קרבת הקב"ה. "רעך ורע אביך אל תעזוב" גם האהבה לקב"ה מוצאת את מקומה כאשר הלב פנוי מטינות וסכסוכים.

אכן, ימי דין וחשבון נוקב על כל דבר, אבל גם ימי רחמים של "מלך בשדה". 
"אהבתי אתכם אמר ה'"

תודה רבה לך, נהניתי. ובאופן אישי, הספונסר שלי לימד אותי לעשות חשבון נפש יומי... וכמי שעשה צעד 4 ומשתדל לעשות צעד 10 מדי יום אין לי בעיה עם הימים הנראים, אני משתדל לחוות אותם בכל ימות השנה.

תודה חבר יקר,

הפוסט הזה היה לי לתועלת רבה, אבל בעיקר תפסה אותי נקודה שלא קשורה כל כך לאלול ולתשובה אלא לשאלה ממי אני בורח ולתשובה שהבריחה היא בריחה מעצמי. לא מאלוקים אני בורח ולא מהחטאים ולא משום דבר אחר אלא ממני עצמי. זאת גם הסיבה שאף פעם לא הצלחתי לברוח כי לברוח מעצמי זה כמו לרדוף אחרי הצל של עצמי.

אחד החברים (כמדומני נתן) כתב בתגובה לחבר שסירב להודות שהוא מכור בגלל הקושי של 12 הצעדים שהוא בעצם מפחד לעמוד מול עצמו במראה, ואצלי זה התחבר בדיוק לפוסט הנוכחי.

מהות הצעדים היא הפסקת הבריחה. די, ברחתי מספיק, כעת הזמן להסתכל פנימה ולראות מה קורה שם - ואז גם יש סיכוי שאתן לאלוקים לעבוד עבורי בהחלמה.

שלום לך אדם יסודו, לקחת את דברי למקום אליו לא התכוונתי, אולי בשל כך נאמר 'חכמים הזהרו בדבריכם', לא נהגתי בחכמה... אסביר מעט יותר, אני בא ממקום שרציתי למות, אילו לא פחדתי מהמוות עצמו הייתי שולח יד בנפשי. המקום הנורא הזה בו -  לא יכולתי עם התאווה ולא יכולתי בלעדיה חיסל כל את החיים שלי. הימים הנוראים הללו גרמו לי להעריך כל דבר אחר, אין לי נורא מהם.

נסה לדמיין את החושך הכי חזק שאתה מכיר ואז תוסיף עוד, עם זה הלכתי בכל רגע, כיום איני חש אשמה, אני מקבל את מי שאני, אני קרוב אליו באמת, לא במילים, משתדל בקיום מצוותיו, ממה יש לי לפחד? מאב אוהב שידי בתוך ידו?

יתכן שתחושותי נובעות מטמטום של אויל שאינו מבין מול מה הוא עומד כדוגמת סיפורך הנפלא מר' סעדיה גאון, אבל נכון להיום אני שליו יותר. אני יודע שזה מה שהוא רוצה ממני. שאהיה קרוב אליו.  ובאמת הספונסר שלי לימד אותי להתפלל לקב"ה ולבקש ממנו מדי יום שיגלה לי עוד עליו ועל הדרך בה הוא רוצה שאלך.

ובשל כך חשבון נפש שאני עושה בכל יום הוא מה עשיתי בכדי להתקרב עוד אל אבאל'ה שלי למעלה. לימדו אותי לחיות את צעד 1, לזכור כל הזמן מהיכן באתי, ולזה התכוונתי 'בימים הנוראים' שלי.

בתקווה שהבהרתי.

אתמול בלילה התחילו אצלינו לומר סליחות.
השעה שנקבעה היתה 12:38.
כחצי שעה לפני כן נקבעה שיחת מוסר נוקבת בבית הכנסת עם אחד הדרשנים הידועים.
אני הגעתי בסיום הדרשה שהיתה (לפחות בסיומה) מאוד מרגשת וחוצבת לבבות.

בשעה הייעודה נעמד הש"צ, התעטף בטלית והחל באמירת הסליחות בחיל ורעדה ומידי פעם תוך בכי תמרורים.
משום מה ההתרגשות, החי והרעשה שאפפה את בית הכנסת כלל לא הגיעה אלי.

האם הפסקתי לבכות?
האם איבדתי את הרגש?
האם אני לא רוצה שהקב:ה יסלח וימחל לי?
האם אני לא רוצה להכתב ולהחתם לשנה טובה?

בשנים עברו יכולתי לבכות ללא הרף באמירת הסליחות ותפילות הימים הנוראים, אך הפעם זה היה שונה.

כבר למעלה מחצי שנה שאני הרבה יותר מחובר לקב"ה מאי פעם, הרבה יותר מרגיש אותו כמעט בכל צעד ושעל בחיי.
אני מרגיש את חיבוקו, את ליטופיו ואת תמיכתו של האבא שאוהב אותי הכי בעולם !!!
אני כל יום ויום בוכה מהתרגשות על כך שאבא שבשמיים סולח ומרחם, שהוא לוקח אותי בשתי ידיו ולא נותן לי ליפול.
אני אסיר תודה על כך שנולדתי מחדש, שרק בכוחו אני מצליח להתעלם מהתאווה שהיתה מנת חלקי וחלק בלתי נפרד ממני ב-28 שנים האחרונות !!!

כשכתבתי את הצעד הראשון שלי לא יכולתי שלא לבכות.
כששמעתי את הצעדים הראשונים של חברים אחרים ממש עמדו לי דמעות בעיניים.
כשאני רואה איך הקב"ה  צועד עימי צעד-צעד ותומך בי ומוליך אותי יד ביד אני ממש יכול להתפרץ מבכי.
כשראיתי את "נפלאות התבונה" לא יכולתי שלא לבכות מספר פעמים בסרט מכיוון שזה הזכיר לי ממש את הקב"ה בתוך חיי.

אך אתמול בלילה לא יכולתי לבכות, לא יכולתי לבטא שום רגש.
כשכולם בכו אני אמרתי את הסליחות בשיא הרוגע והשלווה.

מה אתם אומרים?
האם תחושותי נכונות, או שזה עוד אחת מתחבולותיה של ההמחלה?

אני מזדהה לחלוטין, זה בדיוק מה שניסיתי לכתוב למעלה. ברור לי שהוא יתן את מה שאני צריך בשביל להיות קרוב אליו.

חזק ואמץ בדרכך.

לא יודע אם זה קשור לדברי שמואל אך בשנים מסויימות בעבר בכיתי בשלב כשלהוא בר"ה. לפעמים זה היה במוסף. לפעמים בסעודה. ולפעמים סתם כך במשך היום. פשוט בשלב כלשהוא במהלך שתי היממות עמדו לי דמעות בעיניים. ולעיתים זה היה יותר מפעם בודדת באותו יום. תמיד נזכרתי בדברי האריז"ל שכשאדם בוכה בר"ה זה סימן שאז דנים אותו למעלה. ו"הבנתי" שהנה הגיע שעת האמת. (בסעודת הלילה?!)

לאחר מכן הגיעו שנים של אטימות. לא היזלתי דמעה. שוב עמדו לנגד עיני דבריו שאדם שלא בוכה בר"ה זה סימן שנשמתו לא שלימה. ואני, עם חטאי המרובים בוודאי שאין לי נשמה שלימה. (משהו מבין מה הפירוש? למה התכוון האריז"ל בזאת? אני לא! אך זה לא הפריע לי "להבין" את אשר הבנתי)

היום אני בטוח שאלו גם אלו הם סמפומים של המחלה. אצלי עכ"פ. כעת יהיה לי ר"ה ראשון לאחר הבנת הדברים ונראה איך זה יעבור.

אפשר בעברית?

שמואל יקירי,

אתמול בסליחות הרגשתי בדיוק את מה שאתה מדבר אליו. פתאום כל הרעש והמהומה היו כאילו לא שייכים. אחרי כל השנים בהן הסליחות היו שיא עצום עבורי מתוך מחשבה ש"הפעם סוף סוף זה יהיה שונה", הפעם הגעתי עם שלווה כזאת ובמין שקט אמרתי את הפסוקים. אבל במקום להתרכז בפסוקים על "טינופם מחה נא", התמקדתי בפסוקים על "אב הרחמן" וכן הלאה.

כשיצאתי מבית הכנסת, פגשתי חבר מהתכנית וחלקנו חוויות. הסתבר ששנינו עברו את אותה חוויה, אבל היה לזה גם המשך. נזכרנו איך בשנים עברו, אחרי כל ההתעוררות העצומה של הסליחות, הגיעה גם הנפילה וההתרסקות. בין אם זה היה באותו לילה או בתוך מספר ימים, אבל זה תמיד הגיע.

אדם יסודו,

אתה אומר שהבכי בסליחות לא בא ממקום טוב.
מצד שני אתה אומר לא להבהל כשלא מצליחים לבכות.
הצלחת לבלבל אותי.

בעבר כשרציתי לבכות בימים הנוראים ולא יכולתי, אז פשוט השמעתי קול של בכי.

אבל  הפעם, בניגוד לפעמים אחרות, בכלל לא רציתי לבכות.
פשוט לא הרגשתי צורך.

אדם יסודו,

אתה צודק בהחלט.
לא צריך לעשות נושא מהקטע של הבכי.

אך הבכי זו עוד נקודה שבה הקב"ה נותן לי לראות שכל עוד אני חי חיים רוחניים, אין לי צורך לבכות ולהחנן לשנה טובה יותר.
וזאת מכיוון שעצם העבודה על תוכנית 12 הצעדים וכתוצאה מזה לחיות חיים רוחניים, אני כבר מקבל שנה טובה יותר כל רגע ורגע.

חברים, הפוסט הוא בעניין ההרהורים ולא בעניני בכי, אבל בכל זאת הוא חלק מהסיפור, לא? ולכן אציין כבכיין רגיש, שיש בכי ויש בכי, תלוי מהיכן הוא בא, בתחילת דרכי בכיתי מצער ומפחד, כיום בדרך כלל הוא נובע מהתרפקות על אבאל'ה והתרגשות של נשמתי.

אגב, בעבר היה ערך רב לתפקיד מי שיכל לגרום לציבור לבכות, ירמיהו הנביא מציע ליושבי ירושלים לקרוא לנשים המְבַכות - המקוננות - כדי שיַבְכו את העם ויחזרו בתשובה...

זה בדיוק כמו לגבי שתיית יין, המניע הוא החלק החשוב בתהליך, יש יין שתכליתו השכחת הצרות - תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ויש יין שמהותו לשמח לבב אנוש...

אצלי דווקא ימי הסליחות היוו "מוקד פורענות" מבחינת התאווה. זה היה השבוע הקשה ביותר. (כן, גם סליחות וגם שובבים. כשכולם שבים אני בוססתי עמוק יותר בביצה)
אנחנו עדיין רק ביומיים הראשונים אבל מצבי הנוכחי הרבה יותר נעלה מיומיים ראשונים שנה שעברה