הנושא ב "ה" הידיעה הנדון כאן כמעט כל הזמן בצורה זו או אחרת. הוא כיצד להתמודד עם המשמעות המוסרית של מעשינו. הוא טעון במיוחד אצלנו כאנשים שומרי תורה ומצוות. אנחנו נושאים על גבנו שנים של צלקות רוחניות ונפשיות קשות, של משך הזמן בו לא הצלחנו למצוא מזור ותרופה למחלתנו (כן, מחלה!)
באופן אישי, עד לרגע זה ממש, יש בי עדיין התמרדות כנגד הקביעה שאני חולה ולא חוטא. אבל תהילה לבורא עולם המלווה אותי בצורה שאינה מובנת מאליה, אני יודע יותר ויותר כי מחשבות בסגנון חטא, מקורם טמון עמוק בשרשי מחלתי. לפעמים דרוש לי יותר זמן כדי ללבן את הדברים לעומק ולהבין מה המניע שמוביל אותי לשברון לב ועצבות. אך גם בזמנים אלו קול פנימי שפוי דואג להזכיר לי את שהתאווה מנסה להשכיח. את המחלה.
אינני פסיכולוג, וודאי לא של עצמי, כי הרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל ציפור קטנה לוחשת לי בכל עת, שאם אכן אני חוטא ולא חולה, כי אז אינני מכור, הבחירה להפסיק את התאווה היא בידי. או אז הרי אין לי כל צורך להשתמש בתכנית, לא להתוודות בכל פעם ולא לשתף את הספונסר בכל חוסר אונים. ובכלל להשתחרר מתלותה המעיקה של התלות (שנים רבות הרי הייתי לבד, אני עם סודותי ועם תאוותי. כל האישיות שלי הרי מתקוממת נואשות נגד שיתוף אישי כל כך) מכאן הדרך לרגע שאחרי הנפילה הרי כה מהירה...
מבחינתי יש לי צורך יומי קבוע לעבוד על הצעד הראשון, זה לא מובן מאליו. אני צריך לשכנע את עצמי כל הזמן שאבדה לי השליטה על חיי ושאני חסר אונים. בעצם כשאני חסר אונים באמת זה קצת יותר קל, אז אני אכן מרגיש איך כל הווייתי משוועת לחיבור של שיתוף הדדי, העוזר כטל תחיה. אחרי השיתוף החוויה כה גדולה ומרגשת שאין כל צורך להסביר את נחיצותה. הבעיה היא בדרך כלל בזמני ביניים. בזמן בו עדיין לא פגה השפעת השיתוף האחרון, ועדיין לא הגיע חוסר האונים המובהק.
אני ממש שונא להיות חסר אונים מול התאווה, ובכלל. אבל מצאתי בחוסר האונים גם נקודת אור קטנה בתוך מחשכי המחלה (כן, מחלה!). רוב הנפילות שלי לא היו בשעת חוסר אונים. הם היו בעתות שמחה ובעתות שלווה, בכעס וברצון, ובעצם מתי לא? היום אני יודע שהמנוע המפעיל את התאווה הוא חוסר האונים. הם מצבי קושי הקשורים לאלף ואחת סיבות. כעסים למיניהם, פחדים, טינות ועוד, גם אם את התאווה אין בידי לנצח בשעת מבחן, אני כן יכול לנטרל את זירת המטענים המפעילה אותה. למסור את חוסר האונים ולשתף אחרים בו, שומט את המצע תחת שיחי התאווה.
כל מצב בעייתי שכזה הוא נורת אזהרה הדורשת פתרון. אפשר לנהוג ברכב כאשר נדלקת נורת אזהרה. לא תמיד זה אומר שהרכב ייעצר. פעם זה חוסר בשמן ופעם במים. פעם זה בכלל מראה על מערכת הזרקת הדלק הדורשת תיקון. מי שבוחר להתעלם מנורות האזהרה ולהמשיך ליסוע כמו כלום לא קרה, יעבור אולי כמה עשרות או מאות קילומטרים. אבל בסוף המכה תהיה כואבת במיוחד. אם רק היה פותר כל בעיה בזמנה עם המאמץ הדרוש לה, כי אז הייתה נחסכת ממנו עגמת הנפש הגדולה לאין ערוך.
וכאן אני מוצא משמעות נוספת לתפילה "רצונך ייעשה ולא רצוני" חוץ מהמשמעות הרוחנית של קבלת הדברים שאיני יכול לשנותם בשלווה. יש כאן מימד של כפיית רצונותי החולים לרצון הנכון והחשוב באמת עבורי. אם בזמן חוסר אונים הרצון החולה דורש לא לשתף אחרים בבעיותי, חשוב עבורי להתגבר ולשתף. אם רצוני החולה זועק בתוכי על חוסר האונים שבתלות ההדדית בספונסר. חשוב עבורי באמת לא להתפתות אליו ולהתגבר על האגו והרצון לשליטה מוחלטת בחיי בלי לערב אחרים בהם. (הו, כמה שלטתי בחיי שנים רבות בלי שיתוף אחרים)
וכן, יש בי הרבה מלחמות לא פשוטות בתחומים אלו. אבל אני חייב, פשוט חייב, לחזור ולהזכיר לעצמי כל פעם שזו שאלה של להיות או לא להיות. כניעה על כל החיים!
