בשבוע שעבר טסתי עם קבוצה של 220 איש לאירופה וכחלק מההכנות הייתי צריך לנסוע ברכבת לשגרירות לפגישה עם הקונסול, כשנכנסתי לרכבת התיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הכל לכאורה רגיל ולא רומז על האות, הרכבת החלה לנסוע.
בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים, הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון, כאילו חיכה למשהו---
הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני, כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון." שאל, קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת מבוכה, לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו.
"ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין" אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ובעצם אף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר! מדוע, אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. תיכננתי גם להחזיר כשהתרחב, אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבה של אימי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאימי עד כמה בנה הוא גנב, ביישו אותה, גרמו לה צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאימי, בכל מקום אשר פנתה הזכירו לה את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר ואימי לא ידעה מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אמא, להתחרט, לבקש סליחה, אבל... לא ידעתי אם היא תסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לה., ואז החלטתי לכתוב לה מכתב."
"אמא יקרה" היה כתוב במכתב, כתבתי לה שאני בנה , רוצה לחזור לראותה, ואני מצטער על הכל, אך אינני יודע אם היא עוד תחפוץ בכך שאשוב הביתה "לכן אמא" כך כתבתי "יש לי בקשה יחידה- אם את רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלי בתחנה צעיף צהוב כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור, אבל.... " פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף צהוב, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, ליסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם....
עכשיו אתה מבין?" אמר לי" אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף צהוב תלוי, אני מתבונן אולי אמא תלתה את הצעיף בתחנה אחרת ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר."
"והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך?" שאלתי אותו.
"בעוד מספר תחנות" ענה הבחור "ואם שם לא יהיה צעיף צהוב, אמשיך הלאה ליסוע...." ענה בקול צרוד.
עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הצהוב.
"בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי" הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה, נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו, עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....
הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. לא, לא היה שם צעיף צהוב. לא היה שם צעיף צהוב, היו שם עשרות צעיפים צהובים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה.
ואמא, אמא עמדה שם מחכה, מצפה לבנה אהובה, ועל צווארה... צעיף צהוב.
שנה שלימה בה נתרחקנו, עשינו מעשים אשר לא יעשו, חטאנו, גרמנו צער, התרחקנו מאבינו...
ועכשיו---אנחנו יוצאים מבית הסוהר... יש לנו אפשרות לשוב הביתה, יש לנו ימים יפים כל כך שהמלך בשדה... ואנחנו תמהים בפחד, ביראה והרבה געגועים... האם אבא ירצה אותנו חזרה? אחרי כל הריחוק הזה? אחרי כל הכאב שגרמנו לו?
ואנחנו מנסים לפתוח פתח כפתחו של מחט, והוא מצידו פותח לנו פתח כפתחו של אולם.. ומחכה לנו עם כל כך הרבה צעיפים צהובים,
אלוקים מבקש מאיתנו: שובה אלי ואשובה אליכם...
רק שנעמוד בחלון הרכבת... ונצפה לו, ונתגעגע... ונערוג לקרבה הזו חזרה ונחפש... נחפש את הצעיף הצהוב.. לא רק שנמצא אותו... נמצא הרבה....
"אהבתי אתכם אמר ה'"....
בוא , נחזור הביתה....
