זה עתה סיימתי את תפילת יום הכיפורים, ועמה ההשראה הגדולה מתפילת הימים הנוראים, אני מרגיש צורך לשתף קצת בכמה תובנות מעטות למוצאי יום הכיפורים השנה.
התפילה שחזרה על עצמה פעמים רבות עדיין מהדהדת בראשי. "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, ויראוך כל המעשים... כמו שידענו ה' אלוקיו שהשלטן לפניך"... למעשה כל התפילות כולם הולכות על כבוד ה' בעולם.
אנו מתפללים לכך שאלוקים ייתן את פחדו על כל העולם, וגם עלינו... התמיהה גדולה, הרי ברור למדי שתשובה מאהבה היא התשובה הנבחרת, אשר רק עליה נאמר שזדונות נעשים זכויות, משהו בלתי נתפס, מילא נמחקים העברות, אבל שזדונות ייהפכו לזכויות? בכל מקום הרי כתובה מעלתו של העובד מאהבה ולא מיראה, מדוע אם כן אנו חוזרים שוב ושוב על הבקשה להשלטת פחד ויראת ה' בעולם?
לא ניתן להכחיש את הקיים, הפחד כתכונה קיימת. אדם מפחד מפני דבר החזק יותר ממנו, כל מה שנראה בשליטתי אינו ממש מפחיד אותי, אני הרי יכול לו. מה שנראה כחזק וגדול עלי גורם לי לתחושת חוסר אונים ובהגדרה מדויקת יותר, פחד. אנו מפחדים מהלא נודע. לו רק יכולנו לצפות את העתיד ולשלוט בו היינו רגועים יותר.
בעל "חובת הלבבות" כותב, שמי שאינו מאמין בקב"ה, וסומך על טובות וחסדי בשר ודם הוא עובד עבודה זרה הגדול ביותר. בעוד עובד ע"ז עובד רק עבודה אחת, הוא עובד עבודות רבות, כמניין האנשים שהוא שם עליהם את יהבם... כל חייו תלויים הרי בנסיבות רבות ומגוונות, כאן הבוס מהעבודה, ושם החבר ההוא. כמניין האלילים כך גם ה...פחדים. קשה עד מאד לסמוך באמת על בריות בשר ודם, קשה עוד יותר להישען על נסיבות שונות ומשונות.
אנו מתפללים לקב"ה שיסיר מאתנו ומהבריאה כולה, את התחושה המוטעית כאילו העולם מתנהל לו על פי נסיבות טבעיות. זהו הסתר הפנים הגדול ביותר וגם הסיבה הגדולה לחוסר הביטחון האישי, בזמן בו עלינו לעשות הכול בכדי לדאוג לעצמנו, במציאות מוגבלת עד מאד. אם נזכה להתגלות כבוד שמיים בעולם, ייעלמו כל הפחדים כולם בצל השגחתו יתברך, עילת העילות וסיבת הסיבות. כמו ש"אין אהבה לשתיים" גם אין פחד לשניים. אם נדע כי לא תתכן מציאות בעולם ללא יד ה', אין באמת סיבה לפחד ממשהו אחר. "ובכן תן פחדך" במובן זה, הוא בכך שהתגלות מציאותו של ה' בעולם מפיגה כל אפשרות אחרת לפחד.
כניעה מוחלטת על כל החיים לפני בורא עולם, מביאה את האדם לעבודה מאהבה, אהבה למי שזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, מי שחיינו מסורים בידיו. כניעה שכזו מסירה כל רצון אישי בכל דבר. רצון אישי במובנים רבים, גם אם הוא מלובש באצטלה של רצון אחר כביכול. למשל בימים הנוראים. כל שנה הייתי מגיע לימים אלו בצורה נוראה. נסער ונרגש בלי יכולת להכיל את תחושותי . המועקה הייתה כבדה מנשא, והכבידה ללא רחם. הפלא הגדול היה כיצד כל זה לא ממש הועיל כפי שהיה מתבקש. יש לי תחושה כאילו הפחד המשתק היה משהו מהאגו שלי. ריכוז עצמי גבוה, כמו שאנחנו אוהבים לומר. כמובן בנסיבות רוחניות של תשובה ופחד מימי הדין. אבל הרבה מאד ריכוז עצמי, עד שכל דבר הוציא אותי משלוות נפשי.
תחושת המחנק והפחד מנעו ממני לתת מקום לבורא עולם בתוכי. הייתי עסוק נורא עם רצונותי האישיים, כיצד יכול להיות שכל דבר היה מוציא אותי משיווי משקל, אם אני אכן רוצה כל כך לעשות את רצון ה'? האם רצון ה' הוא שאהיה מריר לכל סביבתי? פתאום הבנתי ש"אני" הייתי מרכז העניין. אני הרי רוצה לחזור בתשובה (באמת!) אני מתוסכל מכך שאינני מצליח להתגבר על תאוותי (אכן, באמת!) וחוץ מעצמי אין לי שום דבר בעולם. כמובן שהשתדלתי כמו תמיד להיות הכי טוב לאחרים (כדי שארגיש טוב) וכשנראה לי שהם לא מבינים שאני רוצה בטובתם, ממש כעסתי... וכעס כפי שאני יודע מגיע מאנוכיות!
עכשיו אני מבין יותר את העניין. אכן תשובה על העבר וחרטה עמוקה. אבל הכול בכניעה מוחלטת לרצון בורא עולם. המבחן הברור לכך, הוא היחס שלי לאחרים, ול...עצמי. למרבה האבסורד מרוב ריכוז עצמי לא היה לי את היכולת לקבל גם את אישיותי. גם על זה התפללתי בימים אלו. שאזכה להשליט על כל העולם כולו ובתוכו עלי את הקב"ה, ורק אותו. בלי שום נגיעות אישיות שלי. לעבוד אותו ולא את עצמי. ורצונו הוא שאדע לקבל את עצמי קודם כפי שאני ולהשתדל להיכנע אליו. בכניעה יש כבר את הכול. המרירות והעצב הגיעו מחוסר השלמה עם עצמי. כל שנה הייתי מתוסכל כיצד זה אני במצבי השפל צריך לעמוד מול בורא עולם בימי הדין. רציתי מאד שלפניו יעמוד מישהו אחר, טוב ומושלם יותר ממני. או בעצם רציתי שאני אהיה אותו אחד המושלם. כעסתי על עצמי (ואולי גם עליו?) למה לא הגעתי עדיין למי שאני רוצה להיות באמת. ולא הבנתי שלא אני קובע מי אהיה אלא הוא! אני צריך לעשות את המוטל עלי ולא לשקוע ברצונות אגו פסולים, החלק שלי הוא ההשתדלות, החלק שלו היא התוצאה.
כמה אהבה ושמחה יש בקבלה עצמית שכזו? הרי כל האושר והחמלה שמורעפים ממרומים מוצאים סוף סוף את הדרך להגיע אלי, בלי שאפריע להם את הדרך בפרצופים זועפים. שמחה אמתית יכולה להגיע כשאדם מתפנה מנגיעותיו. לא בכדי השמחה הגדולה ביותר הייתה בעת שמחת בית השואבה, "שמשם שאבו רוח הקודש" שמחה זו הגיעה מיד אחרי עבודת הימים הנוראים ועבודת יום הכיפורים.
אחרי המלכת הקב"ה על הכול לא נשאר בעצם שום אנוכיות. מקור העצב הוא האנוכיות. בסוכות היו מנסכים את המים, זו הייתה סיבתה של שמחת בית השואבה. תכונת המים שאין להם משל עצמם מאומה, הם בטלים לכל דבר. אם רק ישימו בהם קצת פטל או טעם אחר הם יקבלו את הטעם שלו, אין להם משל עצמם כלום. מים גם יורדים תמיד למטה, הכי נמוך שאפשר. היפך הגאווה. זו הסיבה שהמים הם גם מקור השמחה, "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה". כשאדם נקי לחלוטין מאגו הוא יכול לשמוח באמת, בלי שיקולי כבוד או רצונות הגורמים לו תחושת חסר וכאב. כל זה כמובן בימי חג הסוכות בהם יוצאים אנו מדירת קבע של חוסן אישי מזויף, לדירת ארעי של "יושב בסתר עליון בצל ש-ד-י יתלונן".
