תולדות וחקר המחלה עדיין לא נחקרו מספיק כפי הנראה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שיש נושאים קריטיים בה שאינם מוחלטים אצל כולם (גם אצלי). גם הגדרת המחלה נתונה למחלוקת ואינה פשוטה דיה. הקטע המוזר ביותר הוא שגם אחרי איבחון המחלה יש נטיה להתכחש אליה. משהו שחוזר על עצמו כל הזמן זו התחושה של אולי. וכמאמר השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם"...

יש נקודה שמזכירה לי משהו. אחת ההוכחות החזקות למחלה היא העובדה שכל כך הרבה פעמים הייתי בטוח אחרי, שזה כבר לעולם לא יחזור שוב. כל כך הייתי בטוח שהייתי מוכן לשרוף את כל הגשרים, לשבור את הנתב, להתקין את נתיב, אפילו למכור את המחשב, רק אלוקים יודע מה עוד הייתי מוכן לעשות. ואף עשיתי... אבל תמיד, ממש תמיד זה הגיע שוב. משום מקום ועם שלל תירוצים מרשימים ומספקים (את התאווה...) ואז אחרי שזה קרה שוב הגיע התסכול המדהים, איך זה קרה לי עוד פעם? הרי בסרט הזה (תרתי משמע...) כבר הייתי.

ושוב ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי לא באמת רציתי, אם הייתי רוצה באמת באמת, לא הייתי מגיע עוד פעם למצב הזה. התחושה המוכרת של האשמה עצמית אשר העמיסה את הררי נקיפות המצפון עלי במשך שנים. וכמו במטה קסם חזרה נוספת לתאווה. והיו גם פעמים שבהם באמת הצלחתי לתקופה יותר ארוכה להשאר נקי. מה שזה עשה היה הרבה יותר גרוע. אם קודם לכן הרגשתי שאני לא מסוגל להתנתק מהתאווה, באו תקופות אלו ונתנו לי רוח גבית לכך שאני אולי כן יכול להתגבר? זה הגביר אצלי את האשמה, הרי אם רק הייתי רוצה עוד יותר באמת, התקופות היו מתארכות יותר...

כאשר נכנסה התכנית לחיי היא עשתה משהו שלא הייתי רגיל אליו, ממש כפי שנאמר כבר. "ניצחון הולך וגובר על התאווה" התחושה הייתה שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו. אכן לא רק תקופות ספורט אתגרי של השגים באי שימוש בתאווה, אלא משהו פנימי שמנטרל את הצורך בה. כשזה קרה התחיל אותו קול פנימי מוכר לשכנע שזה אכן קרה בזכות רצון באמת... בצירוף של קשר בין אישי עם אנשים בתכנית שהיקל מעלי את המשא.

שאלת השאלות היא מה גורם למנגנון הדפוק הזה לפתח את ההכחשה בכל פעם שמתחילה החלמה? והתשובה היא שכנראה זה אותו מנגנון שפעל בתקופה ההיא, בכל פעם אחרי נפילה. אז הוא אמר שזו ממש הפעם האחרונה, אבל ממש. הפעם הוא אומר שזו ממש היכולת שלי להפסיק בלי קשר לתכנית, הוא פשוט כמו וירוס שמוחק את הזכרון בכל פעם וגורם לא לזכור באמת מה קרה בפעם הקודמת.  מנגנון ההכחשה כלכך חזק וברוטלי כמו ורטיגו ושכרון מעמקים. אני יודע מצויין את הכל, אבל זה לא מפריע לו לנסות ולהתנחל בליבי שוב, תוך כדי שהוא מנצל את הקשיים שיש לי ביישום התכנית.

כבר נאמר מליון ואחת פעם "ידע מעולם לא היה עבורנו כח"

תודה רבה, כרגיל, החומר שלך משובח, אני באמצע לכתוב על זה, בס"ד אכתוב ואפרסם. ובקצרה: מה שגורם לזה הוא ההיבט הפיזי של מחלתינו. היסוד לנקודת המוצא שאנו חולים. מה שמתרחש לנו במוח. 

אנחנו פועלים משלושה מקומות שונים במוח ומשלושה היבטים: דחפים - גזע המוח (מכונה גם ויטא, אמיגדלה) , רגשות - שם הנסיון הנרכש (גרעין האקומבנס), ומהאונה הקדם מצחית - החלק החושב, בו  ההגיון שולט, שם למעשה אנו בוחרים.

אצל מכורים משתחרר מוליך עצבי בשם דופאמין בכמויות מוגברות שלמעשה 'מרדים' את החלק החושב. מה 'ששבור' אצלינו הוא הווסת של החומר הזה, הצרה היא שאיננו מודעים לכך בזמן אמת, בזמן פעילות תאוונית אנו משוכנעים שההגיון כן עובד, ולכן איננו לומדים מהנסיון, כשחזרתי לשפיות והבנתי את זה ידעתי שהדבר הנכון הוא -  'לא להאמין לראש שלי'.

אגב יש רק סוג אחד נוסף של אנשים שהחומר הזה משתחרר אצלם יותר מאיתנו והן מכונים בעולם - הסכיזופרנים - אנשים שסובלים מפיצול אישיות. וזה בגלל החומר הזה. אם לא נבהל נראה שיש לנו לא מעט מהמשותף.

אני מקווה שבחול המועד יהיה לי פנאי לסיים את הפוסט הזה.

תודה לשניכם.

במשך שנים חששתי שאני סכיזופרן, אולי לא במובן הרגיל של המילה, אבל באמת שלא הבנתי מי אני לעזאזל?

אז כן, גם אחרי חודשים בהחלמה, אני עדיין שואל את עצמי האם אני בכלל מכור? ובשביל לקבל תשובה אני קורא שוב קטעים מתוך הצעד הראשון שלי ואז חוזר למימדים הטבעיים שלי. מכור אמיתי.

"ד"ר" אסירותודה ,
זה ממש מפחיד התיאור שלך.
למרות שאני מבין שאני "מאבד" את הראש כשאני נכנע לתאווה אבל לחשוב שיש תופעה פיזית זה משהו אחר.
ואתה יודע להסביר מה קורה מבחינה פיזית כשעובדים על פי התוכנית? מה גורם להתגבר על התופעה הזאת?

אינני דר'. לא את שלי כתבתי, זהו תקצור של הקיצור של מה שכל אחד יכול למצוא ברשת - מאמר מקסים של פרופסור סטיבן היימן מאוניברסיטת הרווארד - מומחה עולמי לחקר המוח, ושל פרופ' סלע בן עמי מנהל המכון לכימיה פתולוגית בתל השומר.

וביחס אליך אדם, איני מכירך, כל התייחסות למצבך תהיה לא רצינית מבלי שאדע עוד על הסטוריית השימוש לך. כן אוכל לומר לך מנסיוני, שאם אתה אומר שהיו פעמים שלא הצלחת למרות שרצית כדאי לך לבדוק מה היה שונה שם.

איני חוקר מוח, אולם סביר הוא שהדופמין שלא נתן לך את היכולת באותם מקרים שרצית ולא יכולת, לא השתחרר באותה רמה וצורה במקרים בהם כן הצלחת לעצור.

קח בחשבון גם שיכול מאוד להיות, שהרמה 'שהדופמין' משתחררת אצלך מרגיעה את המתח שלך גם מבלי להגיע לסיפוק מלא. הכרתי גם אנשים ששאבו אנרגיות מהליכה על הקצה... זה רק עניין של זמן או ארוע מכונן עד שתזדקק לחומר חמור יותר...

ולסיום, כל התוכנית הזו מדברת איך לא להגיע גם לדקה השמונים, פשוט לא לרדת למגרש... ויתכן שמתוך מקום של בחירה וידיעה או אפילו מבלי משים נקטת בפעולות מסייעות, או נקטו משמיים בעבורך בגלל חשבונות גלובליים אחרים.

תודה רבה לכם חברים! פוסט משובח בהחלט...
גם לי מתחילות להתגנב מחשבות, אולי אני לא מכור? ואולי ואולי ואולי... בעז"ה נצליח תמיד לזכור מאין באתי...

בס"ד
לאדם יסודו היסודי כל כך!
כתבתי על התחושה הזו בעבר
בפוסט "עליתי על הסוס"...
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=1630.msg17172#msg17172
אבל השאלה הנשאלת כאן מה עושים?
הרי - לתת למוח הוראה: "לא להאמין למוח"...
זה לא כל כך עובד, כי זה דרך המוח... לא? ???

שלום לך מי אני, שאלה מצויינת, איך ניתן למוח הוראה שלא להאמין למוח? אכתוב מה עובד לי: לנתק את הפעולות של מה שאני עושה ממה שאני חושב או מרגיש,  להתרגל לפעול כאוטומט. לעשות יען כי אני עושה. אם המחלה שלי יכולה לפעול על פי אינסטינקטים, ההחלמה שלי גם.

כשאני מבחין במראה תאווה כלשהו אני מיד מושך בגומיה שעל זרועי, מתפלל לעזרת הכח העליון. גם אם אני לא זוכר למה. (ההסבר בקצרה - יש גם תועלת רבה נוספת בגומיה - מרכז העונג לומד לזכור שהעונג בתאווה כרוך גם בכאב של צליפת גומיה...)

זה עובד.

אסירותודה,

מה? לשם כך הגומיה?
זה ממש  מדהים !!!

תודה לך.

לשמואל. כן, המוח שלנו 'מרמה' אותנו, ההנאה היא פיזית, בדרך כלל הכאב הוא רגשי נפשי, והוא לא זוכר את הכאב האחר בגלל התגמול הפיזי, הרעיון הוא 'לאמן' את המוח 'לחשוב' שהתאווה אינה רק עונג.

ולאדם, אשריך. שנים נהגתי ועודני נוהג כמוך. התחלתי עם הגומיה לפני 26 חודשים והיא פשוט שדרגה לי את ההבחנה.

חחח, היא עלולה להסגיר... יש לי גומיה על הזרוע, ובגלל שכשאני עם חליפה מורכב למשוך איתה יש לי אחת נוספת על הירך... אני מושך בה דרך הכיס....

אתה צוחק? בהתחלה זה כאב לי מדי... בסוף הלכתי לחנות לכלי תפירה, שם מצאתי את הגומי שמגיע בסליל... מה ששמים בגטקע'ס...

מקפיץ