אחד החברים בפורום כתב בפוסט ממוצאי יוה"כ על כך שהוא חזן בכל התפילות בימים נוראים.

וברצוני לשאול - איך מיישבים לעצמנו את הסתירה הזאת - להיות שליח ציבור בימים הכי קדושים בעוד שחולים במחלה לא כל כך קדושה...
ומה נראה לכם הציבור היה חושב אילו ידע על מחלתינו?

אני יודע שהתשובה האוטומטית יכולה להיות -
"ומדוע שחולה לא יוכל לגשת לעמוד החזן? אדרבה, חולים יש להם יותר שברון לב ומתאימים יותר להיות חזנים!
תקרא את הכל הפוסטים על ההבדל בין חטא למחלה, ועל קבוצת הsa שיש גם גויים וכו' וכו'."

אבל בכל זאת הייתי רוצה להבין יותר לעומק.

אני יודע על עצמי שאני מרגיש לא ראוי לגשת לשום תפקיד בבית הכנסת ולהיות שליח של ציבור כל כך קדוש.
אני אפילו הייתי מעדיף לא לקבל עליה לתורה ואפילו לא גלילת ספר התורה!

נראה לא ראוי שבמצב שלי אני יגע באותם ידיים ש.......  ליגוע ג"כ בספר התורה הקדוש.
בקושי אני חושב שאני יכול להסתכל על ספר התורה עם אותם עיניים ש..........

(יש הרבה נשים שבזמן נידותן אינן מביטות בספר התורה, ואף אחד לא מאשים אותן במה שקורה לגופן...)

שלא יובן לא נכון, אני חושב שכולם פה יהודים קדושים וצדיקים ובפרט מי שעוזר לאחרים לצאת ממחלה זו.
אבל אני לא מסתדר עם הסתירה הזאת.

השאלה נוגעת לכל תפקיד רוחני שהוא.

בועז יקירי,

איזה מזל שאתה טועה.
תאר לך שהיית צודק אז כל אלו (המכורים) שהם מלמדים בתלמודי תורה, עוסקים בחזרה בתשובה, רבנים ומוסרי שיעורי תורה, שלוחים בכל אתר ואתר וכמובן ש"צ ועוד ועוד
היו צריכים להתפטר מעבודתם.

עכשו אני הסביר לך מדוע אני חושב שאתה טועה:
אני מכור וזה אומר שאינני חוטא, אלא סה"כ חולה.
אני כמו שוטה שפטור מכל התורה כולה.
ולכן אין כאן שום סתירה.
ונהפוך הוא: אחד שהוא מכור וכבר בעיצומו של תהליך ההחלמה הוא יותר קרוב לקב"ה מכל אדם אחר.
ולכן אני הייתי רוצה שהוא יורת מכל אחד אחר יהיה השליח שמוסר את תפילתי לקב"ה.
הלוואי ויכולתי להיות נוכח ולהתפלל עם כזה ש"צ.

זו סוגיה שמלווה אותי לאורך כל דרך הייסורים.

עסקתי בעבר בחינוך והוראה וגם בכתיבת סת"ם  (וזה היה ברור שזה מה שאני הולך לעשות בחיים) ומאוד רציתי לפנות בשאלה לאיזה רב שיאמר לי אם ההתנהלות הזו תקינה ,אבל באותה מידה הרגשתי שגם אם הוא יגיד שכן אני לא מסוגל להתעסק במלאכת שמים . היה קשה לי להכיל את העובדה שמזוזה שאחד עם רזומה כמו שלי , תשמור על ביתו של מאן דהוא.
החלטתי שעד אני לא מיישב את הבעיה הזו אני מנשל עצמי  מכל וכל  במלאכת קודש והלכתי להתעסק בתחום טכנולוגי

אך הגיעה תקופה בה כן העברתי שיעורים, בגלל שהתחדש לי אז (ע"פ הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה) שחלק ממצוות לימוד תורה היא גם ללמד, אז בסוף השיעור אמרתי ללומדים תודה (על זה שהם התנדבו להקשיב לי - אבל את זה לא אמרתי בקול)

אני מרגיש שבעניין הזה אני עובר תהליך ומה שהיה נכון עד לעכשיו עשוי להשתנות ובעז"ה ישתנה לטוב
 
בסופו של דבר נראה לי שאין תשובה חד משמעית לזה. ישוב הקונפליקט,אם יתרחש כזה,  יהיה מתוך תובנות שהגעתי אליהם.
ואת אלו אדם אוסף עם כל נפילה וקימה מחדש   

אני יהודי, בלי בחירה , וככזה יש לי את הזכות לעשות כל מה שהקב"ה ציווה אותי, עם כל הסחי ומאוס שדבק בי.

אני  נכה, ומקווה שיתחשבו בי, אך אני  מכיר את מקומי.

שלום לבועז ולכל החברים
  אני מסכים עם כל מילה של שמואל .
מתוך סיפורים שקראתי ושמעתי הקב"ה אוהב לב נשבר ,
  ואין יותר לב שבור מלב של מכור ,   
והמעניין הוא , ואני מדבר מהמקום שלי שכל פעם שאני עולה להיות שליח ציבור .
אני כביכול מרגיש שטיפה כזאת , הרגשות גועשים .
מחשבות שקופצות לי . מי אני ?  אדיוט , פושע . תרד מהעמוד .
למה עליתי שוב ?    באמת מתחרט תוך כדי שבכלל עליתי .
מה גם שאני מתרגש מעצם המעמד .  כמובן שאני מנסה יותר לכוון ולהתרכז למרות המחשבות כשאני שליח מאשר ביחיד.
 
לסיכום כל כמה שהחלטתי שלא אעלה .
אני מוצא את עצמי שוב עולה ,  הציבור מבקש , אין חזן וכו' 
ואני כאילו שוכח איזה תחשות אני הולך לחוש עוד מעט כשאעלה.  מזכיר לכם משהו מאופי המכור?

ובנוגע לעבודת קודש ....
גם אותי הובילה ההשגחה לעסוק במקצוע קודש  ,  וזה עלה לי בהמון יסורי מצפון וקונפליקטים .
לא היה פשוט שאעזוב , היו לי התחיבויות.
ובגלל המחלה הארורה הזאת , לא תפקדתי בעבודה כמו אדם מהשורה והפסדתי הרבה ימי עבודה וכסף
  לאחרונה אני מנסה לשנות כוון ,  למקום שטוב לי איתו בגשמיות וברוחניות

לאדם יסודו - מאוד אהבתי !!!

לדובי - תמשיך לעסוק במה שאתה הכי אוהב. השם אוהב אותך בכל מצב וגם אני !!!

נאמר כאן הרבה פעמים שאחת הסיבות להתמכרותנו היא עצם העובדה שאנו קרובים לקודש! כשתוסיף לזה גם מקצוע כמו ספרות סת"ם, הנפילות יהיו יותר ויותר קרובות!
אסביר את עצמי
קחו אדם שלא מנוהל מבחינה רגשית, כל הזמן מחפש חוויות נפשיות, רוצה ריגושים, הוא מחפש ומחפש את ה'.. שימו אותו יום שלם בחדר סגור מול קלף דיו ועט כתיבה ותאמרו לו קדימה לעבודה...
מה הסיכויים שאדם כזה לא ייפול לשפל התאווה????
אדם כזה צריך מרחבים.. צריך לצאת החוצה לפרוץ את רצונותיו להתקרבות אל ה'! החדר הסגור רק מפוצץ אותו מבפנים!
תקנו אותי אם אני טועה, כך אני מרגיש את הדברים!
כך גם ראיתי את עצמי בימי שהותי בישיבה, ככל שהסתגרתי, ואפילו שהיו הסתגרויות לקודש, הנפילות רק החמירו יותר ויותר!
 

אצטרף לדברים הנפלאים שכתבו קודמיי.

לא נותר לי להוסיף הרבה אבל אנסה בכל זאת קצת.

לא בחרתי במחלה הזאת והיא לא הגיע בגללי, לא בגלל שוגג ולא בגלל אונס. העובדה שיום בהיר אחד בגיל 11 אוננתי בלי שאף אחד יאמר לי מה לעשות ומבלי שידעתי על ההבדלים בין זכר לנקבה (באמת!), לא התרחשה בגלל שגגה שלי ואפילו לא באונס. היא התרחשה כי כך אלוקים רצה. ישנם אנשים שחלו פיזית, ישנם אנשים שחלו נפשית וישנם אנשים שחלו רוחנית. אני חליתי בשלושתם.

אבל הפן הרוחני של המחלה אומר שבעצם חיפשתי את אלוקים באופן נואש. כן, באותו יום בגיל 11 חיפשתי את אלוקים. למרבה הצער, לקח לי כמעט עשרים שנה עד שמצאתי אותו, אבל החיפוש היה אליו. לא ידעתי מה אני מחפש, היה חשוך וקר, אבל חיפשתי כל הזמן. כל פעם שלא מצאתי אותו במקום אחד, ירדתי קומה נמוך יותר, אולי אמצא אותו שם, והשברון לב והמפח נפש היו קשים יותר ויותר. חיפשתי אותו גם בבית הכנסת, בלימוד התורה, בצומות, במקווה, אצל הרבנים והיכן לא, אבל לא מצאתי אותו, אז חזרתי לחפש אותו בביוב. ולא מצאתי אותו.

אז נכון שהתלכלכתי מאוד בשנים שהייתי בביוב, אבל אלוקים אוהב אותי ואהב אותי גם כשהייתי שם. הוא רואה אותי עובר דרך הביוב בחיפושים אחרי אבא, והוא שמח. נכון, כואב לו שאני לא מבין ולא שומע כשהוא מדבר אליי בצורה כל כך ברורה, אבל הוא גם שמח לראות אותי ממשיך בחיפושים.

לא אתכחש להרגשות הקשות שהיו לי בכל שנה בה עמדתי חזן בימים הנוראים ("וְנָא אַל תַּפְשִׁיעֵם בְּחַטֹּאתַי וְאַל יִכָּלְמוּ בִפְשָׁעַי וְאַל יֵבוֹשׁוּ בִי). אבל היום אני מרגיש אחרת.

אני חושב שאם הציבור היה יודע על המחלה שלי אולי הוא לא היה שמח, אבל אם הוא באמת היה יודע מה אופיה של המחלה ומהי הדרך להחלמה - הוא היה מחפש מכורים לעמוד שלוחי ציבור בימים הנוראים.

פגשתי "משפיע" בקבוצת SA, והתרגשתי. אמרתי לו שאני מקנא בתלמידים שלו, כי הוא בודאי מלמד אותם איך לעבוד את ה' יתברך, ולא רק מתוך הספרים אלא מתוך דוגמא אישית.

לסיום אכתוב מה ששמעתי מחבר. כתוב בפסוק "אשר נשיא יחטא", ועל כך נאמר שצריך לכתוב "אשרי נשיא יחטא". מה האושר הגדול שנשיא ישראל חוטא? האושר הוא כאשר הנשיא למרות הבושה העצומה, לוקח קרבן חטאת ומגיע לבית המקדש להתוודות על חטאו. למרות כל הפפארצי והמכשירי הקלטה שמתעדים את הוידוי ואחר כך מעלים ליוטוב וכל העולם עוסק בחטאו, הוא לא מתבייש והוא עושה את הדבר הנכון. אם יש נשיא כזה - אשריו ואשרי דורו.

סוד היקר,

כמו שכבר כתבתי, הלוואי והייתי מתפלל עם כזה ש"צ שקרוב לקב"ה יותר מכל אחד אחר.

תודה בועז על שהעלת את הנושא ותודה לכל המגיבים.
גם אני מתמודד עם הבעיה הזאת והמצפון שלי לא שקט.
פעם בשיעור שמסרתי יצא שדיברתי על נושא שמירת העיניים ועלו לי דמעות לעיניים פשוט מרוב כאב (תוך כדי שאני כותב זלגו לי עוד כמה בלי לבקש רשות) ראיתי את הציבור מסתכל עלי והרגשתי נורא.
עוד בימים האחרונים בשיעורים שאני מוסר לחוזרים בתשובה הנושא עלה, ואני קצת נקרע כל פעם. מצד אחד מי כמוני יכול לדבר על זה ומצד שני... מי כמוני לא ראוי לדבר על זה.
ד' ינחני בדרך הנכונה.

כנוע היקר,

נהפוך הוא !!!

מהסיבות הבאות:
1. רק אני (המכור) יכול באמת להבין מה זה לשמור את עיני.
(שמע את הההקלטה באתר מעדות אישית של בחור שאמר שרק הוא ידע לקלוט מכורים אחרים שהסתובבו בישיבה)
2. אני כמכור בהחלמה הרבה יותר קרוב לקב"ה מכל אחד אחר ולכן אני יותר ראוי לעמוד ולדבר בדברים שכאלו.

בהצלחה

תודה לך שמואל.
אני מרגיש שדבריך נכונים אני מקוה שאצליח להפנים.

תודה רבה לכולם על התובנות.
נקודות מעוררות למחשבה.

סוד הכניעה היקר,
בניגוד אליך, אני חושב שהרבה מאיתנו התחילו את זה כן בתור יצר הרע וחטא - ובהמשך זה הפך להתמכרות, כך שמקור הדברים מושתת על חטא, הלא כן? משום מה נראה לי שנושא זה מצריך אשכול בפני עצמו.

בועז שלום,

עובדתית זה לא נכון. אנשים רבים שותים אלכוהול אבל רק חלק קטן מהם הופכים לאלכוהוליסטים. אנשים רבים מאוננים וצופים בפורנו (כפי הידוע שתשעה מתוך עשרה גברים צופים בפורנו והעשירי הוא שקרן), אבל רק חלק קטן מהם הופכים למכורים. למה?

התשובה היא שאנחנו לא בחרנו לחלות במחלה הזאת.

בס"ד
לסוד הכניעה היקר!
קודם כל דברי אומר אבקש את סליחתך
על הפוסט המביך באופן כל שהוא... :-[
בטח אין כוונה לאף אחד לפגוע
והדברים נשאלו כדי לברר וללבן יסודות ועקרונות
ועל כך כן מגיע יישר כח אך לדעתי אין לעשות זאת על אישיות מסוימת אלא על עצם העיקרון...
לעצם העניין
גם ממני ביקשו כמה שנים לקרא בתורה/ להיות חזן בשבתות ומועדים/ בימים נוראים/ לתקוע בשופר בר"ה/ לכתוב מזוזות תפילין/ לתת שיעור בין מנחה לערבית - שעור קבוע בשבת וכו'
ובאמת התגובה הראשונה שעולה לי בראש
מה?  ??? המכור הזה זה מה שהוא צריך לעשות?  ???
אך התשובה של חז"ל בדיוק הפוכה
כך כותב באורחות צדיקים  ומצוטט מכמה מהמדרשים
...- [b]להשיב פעלו.[/b] כיצד? המסתכל בעריות, יתנהג בשחות עינים; בלשון הרע, יעסוק בתורה (ערכין טו, ב). ובכל איבר ואיבר שחטא, ישתדל לקיים בו מצוות (עיין ילקוט שופטים מב). וכן אמרו החכמים הצדיקים: באיבר שחוטאים בו מתרצים (עיין ילקוט הושע תקכט). ועוד אמרו חכמים: אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדם חבילות של מצוות: רגלים ממהרות לרוץ לעבירה, יהיו ממהרים לרוץ לדבר מצווה; פה שדבר סרה - אמת יהגה חכו, ופיו יפתח בחוכמה; ידים שופכות דם נקי, יפתח ידו לעני; עינים רמות, יהא דכא ושח עינים; לב חורש מחשבות און - בלבו יצפן אמרי תורה (עיין ויק"ר כא, ד).
לכן אחרי חשיבה מחודשת למרות מה שעבר עלי לא אמנע מלתת לציבור כל מה שביכולתי ובזה יטב גם להם ובוודאי גם לי...
לכן... שולח מכאן דיברי חיזוק ועידוד לידידנו ואהובינו סוד הכניעה היקר!
הלוואי וכבודו היה מגיע לארץ הקודש והיינו זוכים לשמוע מעט מתפילתו המרטיטה...
לזכות היה לנו להשתתף בתפילות הימים הנוראים עם שליח ציבור כמותו!

אכן אשתדל לקרוא את העקרונות שכתבת, ולהשאיר את האישיות בצד.

תודה רבה על הציטוט, ואלו הם הדברים כפי שהם נראים. אין לנו בעיה להשתמש בשום מתנה שנתן לנו ה' יתברך כדי לעבוד אותו ואדרבה.