לפי התרופה ניתן כנראה להבין את גודל המחלה. לא הרי כאב ראש פשוט הנגמר באקמול, כהרי מחלה המצריכה אשפוז ארוך במחלקת טיפול נמרץ, והשגחה רפואית צמודה. תחילה ממש הרגשתי רע עם ההבנה שכדי להחלים מהמחלה או יותר נכון, כדי לחיות בהחלמה, יש צורך באשפוז במחלקת טיפול נמרץ, בחדר הכי קרוב לדלפק והשגחת האחיות. כן, אני מדבר על הצורך התמידי להיות כל הזמן קרוב קרוב לאלוקים ולחברים. מה יכול להיות רע יותר לזאב בודד כמוני מן הצורך הנורא לשתף כל הזמן על הכל? שנים שהתרגלתי לחיות חיים עצמאיים בלי שיתוף בשום נושא, וודאי לא בנושאים הקריטיים שלי. אשתי תמיד צוחקת איך שאני מדבר כל פעם עם ההורים שלי על כל הנושאים שבעולם, מגידולי חממות במזרח הרחוק, ועד להשפעת הסנקציות על איראן. ואף פעם לא על הנושאים האמתיים שלי. זו אומנות שפיתחתי עד לשיאים של ממש.
אז כן הלא יאמן אכן קרה, התברר לי להוותי כי כדי לשמור על חיים שפויים בהחלמה אני אכן צריך כל הזמן לחיות עם אלוקים ואדם. לא די בגיחות קצרות מדי פעם אלא יש צורך בקשר מתמיד, ודווקא בזמנים שהכי לא נראה לי. זו טבעה של המחלה הזו, וזו תרופתה.
כבר כתבתי כאן על מנגנון ההכחשה המסוכן של המחלה, אותו מנגנון הנוטה לשכח מאיתנו היכן היינו עד לא מכבר. אם זה לא היה נורא כל כך זה היה כנראה גם עצוב... אני הרי יודע הייטב מניין נובעת ההכחשה שלי. היא מגיעה בדיוק מאותו מקום של חוסר נעימיות שבכניעה. שנים הרי התכחשתי לבעיה שלי, ולו מהסיבה שלא כל כך נעים להודות בחוסר אונים ועוד מול התאווה. לי אישית הרי לא נעים להודות בשום חוסר אונים, אני הרי מנהל את העולם. אז להודות בכך שאני נתון למרותה של התאווה? זה הרי מעבר לכוחותי.
כאשר פתאום הצלחתי להתגבר על התאווה ולעבור תקופה בלעדיה, זה הרגע בו חוזרים חושי לחיים.הנה הוכחתי לעצמי את אשר ידעתי זה שנים רבות. אני מסוגל ועוד איך להתגבר על התאווה. להבדיל ממכורים לסמים ואלכוהול שההתמכרות מביאה אותם לריסוק האישיות בחוץ ומבפנים. אצל רבים כאן בשמור עיניך, מדובר באנשים של צורה. אנשים מוצלחים ומצליחנים בעלי תדמית טובה בעיני עצמם וגם בעיני אחרים. מה יותר משכר מהתחושה שהנה הצלחנו להתגבר על הדבר שמרר את חיינו וערער לנו את הבטחון העצמי? ברגע שאנו חווים שחרור זמני מהתאווה, כל ההסטוריה הופכת באחת להסטוריה...
נזכרתי השבוע בסיפור הגמרא בגיטין על בר כוכבא. הגמרא מספרת כיצד הרומאים כבר התייאשו מלכבוש את העיר ביתר, בשל החוזק העצום של בר כוכבא. הקיסר היה מתפלל לה' שלא יפיל אותו בידיו. הוא היה הורג אלף אנשים בקפיצה אחת! לא היה סיכוי אמיתי לרומאים והם חשבו לפרוש וללכת. עד שגאוותו של בר כוכבא הפילה אותו. הוא הרגיש כל כך חזק שאמר לקב"ה כי הוא מסתדר לבד גם בלי העזרה שלו... כאן באה המפלה שלו. מרוב שכרון הכח הוא לא זכר מי נותן לו את הכח. "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל".
נכון, יש משהו לא קל בלחיות כל הזמן עם הצורך בהודאה בחוסר אונים. חיים בצל אלוקים הם החיים המאושרים והנוחים ביותר, אבל גם לא פשוטים. חז"ל אומרים על הפסוק "ויסעו מהר האלוקים" שבני ישראל ברחו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר. מה יש לברוח מהר סיני? הרי שם הם זכו לקרבת אלוקים כמו ששום בריה לא זכתה אי פעם? התשובה היא. שזה לא ממש קל לחיות אלוקות כל הזמן. אדם מטבעו נוטה לעצמאות גם בזה... הוא אוהב להרגיש שהוא עושה ופועל את הכל. כך גם בהחלמה מהתאווה. לא נח עם התלות התמידית, כל הזמן בכח רוחני גדול ממני.
אנחנו מנענעים בד' המינים לד' רוחות השמיים, כדי לעצור טללים רעים ומרעין בישין. הפלא הגדול הוא, כיצד זה אנו מנענעים נואשות גם בפסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" שזה בעצם שמחה והודאה לה' על שהציל אותנו מדברים רעים, ואנו גם מנענעים בבקשה הנואשת "אנא ה' הושיעה נא" כאן זה די ברור, אנחנו הרי קוראים לעזרה מאלוקים לכן גם אנו פושטים את ידינו לכל הצדדים בקריאת עזרה. אבל למה פישוט הידיים לעזרה בשעת ההודאה?
ההסבר כנראה הוא, שאנו יודעים כי גם בשעת הצלחה ולאחריה, לא אנו אחראים לה. הכל ממנו יתברך. לכן גם בזמני הצלחה אסור לנו לשכח את הקב"ה שהכל תלוי עדיין בו. בלעדיו אין לנו כלום. גם אז אנו צריכים לזעוק לעזרה כדי שימשיך להצליח את דרכינו. שום דבר אינו מובן וברור מאליו. "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" לפעמים רגע קטנטן של חוסר השגחה ועזיבתו אותנו, יכול להביא לצורך נוראי של החלמה כואבת מחדש. עמל של שנים יכול לרדת לטמיון בשעה קלה, אם נדמיין שאנו השגנו אותו.
זו ההרגשה שהייתה לי היום כשראיתי את המילים "הושע נא, חבוקה ודבוקה בך, הושע נא! אנו מתפללים אליו שנזכה להיות חבוקים ודבוקים בו תמיד, אז נזכה לישועה. ורק בזכות הדבקות והכניעה אליו. אז ככל הנראה המחלה שלנו היא רוחנית כל כך, שהתרופה שלה חייבת גם היא להיות רוחנית, והכי רוחנית שיכולה להיות. כמויות גדולות של אנטיביוטיקה אלוקית, ישר לתוך הוריד, במחלקת טיפול נמרץ הכי קרוב לאלוקים.
ואיך שכחתי... ידע מעולם לא היה כח עבורי. כן, גם כל מה שכתבתי זה עכשיו. שאזכה ליישם את זה!
