בפתח הפוסט אני רוצה להביא "ווארט", כנראה ידוע, על פרשת השבוע.
כתוב: "וישא עיניו וירא". המילים "וישא עיניו" מצביעות על זה שאצל אברהם אבינו המסתכלות לא היתה אוטומטית. היה צריך קודם לקבל החלטה להסתכל ואז היה מרים את עיניו ורואה.
נושא זה של שמירת העיניים הינו קריטי אצלנו לא בתור תוספת קדושה או צדקות אלא הכרח ממשי.
די במבט אחד לא במקום כדי להדליק בנו אש של תאווה.
אני רוצה לייחד פוסט זה לעצות לשמירת העיניים . אכתוב קצת מהניסיון שלי ואני מזמין כל אחד לשתף במה שעוזר לו.
הכלל הראשון בשבילי הוא לא לצאת לשום מקום ללא צורך. כל יציאה לרחוב היא מסוכנת בשבילי ולכן אם אני לא ממש צריך אני לא יוצא.
גם אחרי שהחלטתי שהיציאה היא נצרכת אני מתכנן את המסלול בראש. אם יש לי שתי אפשרויות אבחר בדרך הפחות "מסוכנת".
אני משתדל להכין לעצמי נושאים שעליהם אוכל לחשוב בדרך כדי שיהיה לי קל יותר להתנתק מהרחוב. פעם הייתי מוריד את המשקפיים ואז גיליתי שזה לא רק עוזר לי לא לראות את מה שלא צריך אלא זה גם מנתק אותי מהסביבה ומאפשר לי לחשוב על כל מיני דברים מועילים. היום ברוך השם אני עושה את זה גם בלי להוריד את המשקפיים. מאז שאני כאן, אני הרבה פעמים חושב על מה שקראתי כאן או שמעתי בקבוצה או על מה שדיברתי או אדבר עם הספונסר.
היות ואני מאוד רגיש אני לא מחכה לראות משהו כדי להסיט את המבט אלא מראש הולך עם העיניים למטה שלא אכנס למצב של ניסיון.
כשקשה לי במיוחד אני יוזם שיחות טלפון, כשאני מרוכז בשיחה אני פחות שם לב לקורה מסביבי.
כמובן שאחרי כל זה, זה לא הרמטי אבל ברוך השם זה חוסך הרבה עגמת נפש.
כשאני נוסע בתחבורה ציבורית (אני נוסע הרבה) יש לי כמה כללים:
-אני מחכה לאוטובוס במקום שקט ככל האפשר בדרך כלל לא ממש בתחנה.
-אני מכין מראש תעסוקה מגוונת. ספרים כדי ללמוד אם מתאפשר לי. אני לוקח כמה ספרים שאם קשה לי כרגע ללמוד את זה אלמד משהו אחר. אבל גם דברים קלילים יותר כמו עלונים וכדומה כי אני יודע שלפעמים קשה לי להתרכז בלימוד. יש לי גם שיעורים מוקלטים בנגן, וזה מאפשר לי גם לסגור את העיניים לעת הצורך.
-אני כמובן משתדל לשבת במקום הכי פחות בעייתי ואם יש צורך אני מוכן גם לעמוד כשזה יכול לעזור.
זה יכול להישמע מאוד קשה אבל זה הרבה עניין של הרגל. אני יכול לומר שהיום אם אני שומע רעש פתאומי אני הרבה פעמים אפילו לא מסובב את מראש לכיוונו אלא חושב קודם האם אני צריך להסתכל או לא.
אני מחכה לשיתוף פעולה שלכם כדי לעזור לכולנו.

תודה רבה. אשמח ליישם (עם כל ה"קושי" שבדבר)

אגב, לגבי "הסתכלות למטה" תמיד הסתכלתי על כל אלו שהולכים ברחוב עם ראש מורכן כאנשים בעייתיים. או שיש להם בעיה והם מוכרחים להוריד ראש או שסתם זקוקים לטיפול דחוף. היום אני מבין שפשוט הסתכלתי במראה. מקווה לס"ד ליישם.

הכי קשה ליישום (בעבורי) זה ללכת בראש מורכן ולא לבדוק את מקור הרעש.

זוהי נקודת תפנית שעשתה לי הארה גדולה, בעבר הסתכלתי על עברי שהייתי מוריד עיניים ומשקפיים כחלק מתהליך ה'אורות' של חזרתי בתשובה, כמשהו שאני רוצה לשכוח מאוד מהר, וגם מאוד זלזלתי באלו שראיתי מתנהגים בצורה דומה.
כשפגשתי את שמור עיניך, פשוט התחלתי להבין כמה טיפש הייתי והתחלתי להעריץ את אלו שעושים כך ואת עצמי שעושה כך, ואפילו כשהייתי רואה חילונים ברחוב אמרתי לעצמי כמה הם טיפשים שהם ממלאים את עצמם בגירויים והורסים לעצמם את החיים, יותר מאשר איזה טיפשים הם שהם לא שומרים מצוות, כי ההכרח של שמירת העיניים מצד בריאות הנפש כל כך הפכה להיות עומדת כנגד עיני, שאני אומר לעצמי זה א' ב' של שכל בלי קשר לדת (לא שצריך יותר מדי שכל כדי להגיע ליהדות)

ברשותכם, אני רואה את הדברים מזווית מעט אחרת.
גם אני מוריד את המשקפיים, גם אני משתדל לא להגיע למקומות שאני לא צריך להגיע אליהם וכד'
אבל, זה לא המרכז. המרכז אצלי הוא החיים הרוחניים ומסירת כל ההתמודדות הזו לה' יתברך. באופן בכלל לא מתפורי אני אומר לה' יתברך כי כל מראה לא צנוע מובן אצלי מיידית כדיבור שלו אלי וכדרישה להיות מחובר אליו בכל ליבי. כאשר אני מדבר אליו מהמיית ליבי אני לא רואה שום דבר אחר, לא בגלל שאין מה לראות אלא בגלל שאי אפשר לראות!
התפילה היא גבוהה מאוד. החיבור אליו זו הדרך שלי לצאת מההתמודדות הזו.
ולמרות כל זאת, אני רק אדם. גם לי קשה להיות מחובר כל הזמן בכל הכח ולכן אני מתקשר לחברים ומתפלל איתם יחד. זה חזק מאוד ומועיל מאוד. אני מתפלל שאצליח להיות תמיד מחובר אליו בכל נימי נפשי.

שלום, התחברתי מאוד למה שכתב נועם ה', גם אותי לימדושהכל תלוי במניעים, להלן ההסבר - אם אשפיל מבט כדי לא לראות תאווה זה יצליח לא פעם, אבל הנסיון הוכיח שתמיד הגיע רגע של חוסר שימת לב, המראה חמק לתוך עיני והפך את רצוני...

אבל אם אשפיל את המבט בגלל שאני לא מסוגל יותר לראות תאווה, כפעולה של כניעה אל מול התאווה שנמצאת בתוכי, ולא אשליך את הבעיה אל חוסר הצניעות הנמצא בחוץ, בחסד ה' אהיה נוכח, הכניעה תגדל, החיבור לכח העליון יתרחש, ומשעה ששערי שמים יפתחו, הכל אפשרי.   

אני מסכים אתכם לחלוטין. זה לא מסתדר עם מה שכתבתי?

זה לאו דווקא סותר אך אני חשתי בתנועה של דבריך שיש בהם ניסיון להתמודד עם משהו שאני אישית לא מסוגל להתמודד איתו.
אני עושה את כל העצות אבל בלי לחשוב עליהן ובלי לתת להם מקום של התמודדות שלי וכלים שיעזרו לי שלא ליפול. למה - כי אני כבר לא נאבק.
המאבק הזה התיש אותי ולקח ממני עשרות שנים של חיים לא חיים. היום אני חי. אני חי כי אני מוכן ויכול להיות בכל מקום שבו אני צריך להיות וזאת רק מתוך הכניעה המוחלטת שאין בי כל יכולת להתמודד עם הניסיונות האלו וגם שכל מפגש איתם יוצר אצלי כמעט אוטומטית מפגש עם אלוקים. אני הסוטה והמכור עד כלות לא מסוגל להסיר את מבטי משום דבר שבו חשקה נפשי. הראייה החדה שלי יודעת לראות הכל! רק חסד ה' גורם לכך שלא אראה את מה שאני לא צריך לראות, שלא אביט בשנית להיכן שלא צריך ושכל המראות שראיתי יעלמו כלא היו.
המגרש הוא אותו מגרש, המשחק שונה. אולי לזה התכוונת?
נעם

ראשית כל, תודה על הערתך המחכימה.
אכן. גם אצלי, בלי כניעה לא יעזור כלום.
לדוגמא אם אני יושב באוטובוס ומנסה להתרכז בספר, כל אישה שתעבור לידי או שתשב בטווח הראיה שלי ארגיש בנוכחותה ולא אוכל להתרכז במה שאני קורא. ובסופו של דבר מלחמה זו מתישה ונידונה לכשלון.
אך כשאני נכנע אני מרגיש נינוח ורגוע ואני יכול לשקוע במחשבותי ועיניניי בלי להיות במתח תמידי.
אבל עדיין אני צריך למצוא תעסוקה וכו' כפי שכתבתי כי בלי זה אני בוודאות אגרר אחרי מה שאני רואה.