האמת היא שבמשך השנים הארוכות שסבלתי מהמחלה הזאת של ההתמכרות, לא יכולתי להבין מה הכי מפריע לי באמת בכל העסק הזה. כאב לי מאוד אבל מרוב כאב, לא יכולתי לשים לב איפה בדיוק כואב לי, כי פשוט הכל כאב לי. כן, כאב לי שזה אסור, כאב לי שזה בגידה באשתי, כאב לי שזה לא מתאים לדימוי שלי וכאבו לי עוד המון נקודות בנפש (וגם בגוף) ומרוב כאב לא היתה לי אפילו האפשרות לנסות לעצור ולהבין מה בדיוק כואב לי ומה לא בסדר איתי.

כעת, כאשר אדי התאווה מתחילים להתבהר ממוחי, אחרי שאלוקים זיכה אותי במתנת הנקיון במשך 316 ימים - כל יום רק להיום - אני יכול להתחיל לשאול את השאלות ולנסות להבין מי נגד מי בכל הסיפור הזה של המחלה והתאווה.

לאחרונה עברתי שוב על עשרים השאלות של "האם אני מכור לתאווה" וראיתי שם את אותו ביטוי חוזר על עצמו שוב ושוב כשכל פעם משתמשים רק במילה אחרת. המילה היתה "שליטה". לא שאני שולט אלא שאני נשלט, התאווה שולטת בי. הנה כמה מתוך השאלות:

האם אי פעם חשבת שמין, עוררות מינית ותשוקה שולטים בך?
האם העיסוק במין הופך יותר ויותר כפייתי?
האם אתה חש דחף אימפולסיבי שקשה לעמוד בפניו כאשר אשה רומזת או מציעה קיום יחסי מין?
האם יש לך צורך נואש והרסני, או אובססיבי במובן המיני או הריגשי כלפי מישהו?

אפשר להמשיך הלאה אבל הרעיון מובן, התאווה השתלטה לי על החיים וזה אומר שאני כבר לא חופשי. אני נתון במאסר בבית כלא ואין לי יותר זכות לעשות מה שאני רוצה לעשות אלא חייב לבצע את הרצונות של אחרים. לא משנה אם הכלא הוא יפה ונוח, ואפילו אם הוא יותר טוב מהבית שלי - אני לא רוצה להיות בכלא.

למה אדם לא רוצה להיות בכלא? מאותה סיבה שאני לא רוצה את ההתמכרות. פשוט כי אני רוצה לחיות את החיים שלי בלי להיות נשלט בידי אחרים. אז במקרה שלי זה אמנם קצת מוזר כי אני משמש גם הסוהר של עצמי, אבל בשורה התחתונה - אני לא יכול לעשות מה שאני באמת רוצה, וחייב לעשות דברים שאינני מעוניין לעשות.

אז נכון, כשאני נשלט בידי התאווה כואבים לי עוד המון דברים כמו העובדה שזה אסור ונוגד את כל אורח החיים שלי או ההתנגשות של זה בחיי המשפחה שלי, אבל אלו הם רק דברים משניים. הבעיה הגדולה ביותר עבורי היא העובדה שאבדה לי השליטה על חיי. זה כמו לעשות במכנסיים באמצע הרחוב, וגם אם אף אחד לא רואה אותי, התחושה שאני לא יכול לשלוט בעצמי תהיה עיקר הבעיה, הרבה יותר מאשר העובדה שרטוב לי וקר.

או במילים אחרות, בשפה של 12 הצעדים: הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו.

תודה רבה לך סוד, פוסט פשוט מקסים. התשובה לשאלות הללו, הפתרון שהתוכנית מציעה הוא, שחרור, או בלשון של הספר הלבן, המין נתון לבחירה.

מה שאירוני שכל התוכנית מחדירה בנו את הרצון להישלט,  כמאמר הידוע-"רצונך יעשה ולא רצוני".
כמובן שההבדל העצום הוא: שעכשיו אני בוחר להישלט,
"כי לי בני ישראל עבדים, עַבָדי הם" --עבדי הם ולא עבדים לעבדים

מתי גם אני אזכה לכך?

בעז"ה, "היום!!  [אם בקולו תשמעו"]

מאד מזדהה למרות שבהתחלה היה לי קשה להיות כנה...