בכל שנותי חויתי מין 'פיצול אישיות'
מצד אחד – אני הצדיק, המושלם, שאף פעם לא טועה. (אחי אמר לי השבוע - “אתה אף פעם לא מתרגז")
מצד אחר – אני החוטא, הנופל לתאווה ועושה דברים מגעילים, מזוויעים.

למדתי בתכנית שדבר ראשון – אני לא חוטא. הצד השני שלי הוא מחסן גדול, בו נמצאים כל הדברים שלא תואמים לי לתדמית הצדיק, והתאווה היא רק שסתום לשחרור לחצים של כל מה שמבעבע שם.

עכשיו אני יודע שחוטא אני לא, אבל גם צדיק אני לא.
נכון, יש בי דברים טובים, אבל גם דברים פחות טובים.
כל אותם דברים שבתוך המחסן (אני עדיין מפחד להציץ בו) גם הם חלק ממני ומהאישיות שלי.

אני מרגיש אשמה על כל הצדדים החסרים באישיותי, אבל חבר אחד אמר לי - “אין לך מה להרגיש אשמה, אף אחד לא מצפה ממך להיות מושלם. תתחיל לקבל את עצמך"

אני עדיין לא יודע מי אני, אבל אני חושב שאני יודע מי אני לא – אני לא חוטא, וגם לא צדיק, אני בןאדם מורכב.

מה שבטוח הוא שאתה בן של בורא עולם,
והוא מקבל אותך כמו שאתה על מעלותיך ועל חסרונותיך.
[כתוב "והלכת בדרכיו" אז אנחנו גם כן מקבלים אותך כמו שאתה, ומעריצים אותך על האומץ שגילית בקבוצה החיה]


נ.ב. המקום ימלא חסרונך [הכידון של האופניים]

לי לקח המון זמן לקלוט זאת. להבין שאני לא צדיק ולא גמור.

ובעניין ה"מי-אני" תשאל את ידידינו היקר. "מי אני" הוא יוכל לעזור לך למצא את עצמך.

מזדהה עם כל מה שכתבת!!
ממש קראתי את עצמי