אני מבולבל כהוגן, אבוד, המראה שהצבתי מולי ביום שני בקבוצה החיה, הרימה לי את מכסה הביוב, המקקים מילאו לי את החדר. עכשיו אני צריך לתפוס אותם אחד אחד במשושים שלהם ולהעיף אותם מהחלון, אמאל'ה.
אבאל'ה רק אתה יכול לעזור לי.
כתבתי כמה מילים לחבר ובקשתי עזרה, והוא הציע לי שלאחר עריכה אני אעלה את הדברים לכאן...
אני עושה למרות שאני לא רוצה.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
היום החלטתי שאני חייב לקנות ספרות של התכנית.
התקשרתי לאדם שאחראי על הספרות בעיר מגורי, והוא הזמין אותי גם לפגישות של S.A.
סיפרתי את זה למכור שאני מכיר שנים רבות (פגשתי אותו בקבוצה) והוא אמר לי 'אל תלך'.
שאלתי אותו למה והוא אומר לי S.A זה למכורים.
אמרתי לו 'אתה ציני'. הוא אמר לי, לא, שהוא אומר את זה ברצינות.
לא הבנתי, שאלתי אותו: 'הרי אתמול אמרת ששומעים מהסיפור שלי עד כמה שאני חולה, שאין אפילו מה להתלבט אם זה סתם יצר הרע?'
הוא אמר שהוא לא בטוח שאני מכור למין, שהאנשים בקבוצות נשמעים אחרת ממני, שאני נשמע שונה.
אמרתי לו שאולי זה בגלל שאני מדחיק, שחבר אחר מהקבוצה אמר לי שאני מדחיק את רוב מנעד הרגשות שלי.
הוא אמר שמאז שהוא מכיר אותי אני נראיתי לו אדם חסר רגש, מחושב כזה.
סיפרתי לו שאחי אמר לי אתמול שאני אף פעם לא מתרגז. אני הכחשתי ואמרתי לאחי שינסה להיזכר.
אחי ניסה ואמר שהוא זוכר מספר מקרים שהתרגזתי, אבל אף פעם לא איבדתי שליטה, תמיד אמרתי משהו כמו 'אני כועס עכשיו ואני לא יכול לדבר'
סיפרתי לאחי על מה שאירע לי לפני כשבועיים במכללה.
סטודנט אחד מאוד הציק לכיתה, וכשהוא בא ושאל מה דעתנו על מעשיו אמרתי לו:"אתה מאד מעצבן ואני לא סובל אותך". אני לא רציתי לומר את סוף המשפט, זה היה איבוד שליטה. אבל מה שהפחיד אותי ביותר הייתה העובדה שכשאמרתי את זה הוצפתי בגל של כעס, הייתה לי סחרחורת, שחור בעיניים והידיים שלי רעדו מרוב כעס.
נרגעתי רק בעזרת חבילת וופלים, כוס שוקו ושיחה עם חבר.
אני לא יודע מה עוד יש לי במחסן. בד"כ כשאני מדבר עם אנשים על דברים אישיים אני שותק רגע לפני שאני מדבר. אני לא מסדר לעצמי את הדברים, אני פשוט נזהר.
אני לא יכול לדבר על עצמי בצורה ישירה. ברגעים הקשים שהיו לי, הייתי כותב שירים שביטאו את מה שחשתי.
כשנפגשתי עם מועמדות לנשואין והן שאלו אותי על דברים פנימיים, תמיד סיפרתי איזה סיפור, חוויה, שמוביל אל התשובה על השאלה.
אף פעם לא בצורה ישירה.
מכרי משכבר הימים הוסיף ואמר לי שיש לו ביקורת על הצעד הראשון שלי.
הוא אומר שבמסירת הצעד הראשון אנחנו אמורים לזהות דפוסים שהשתלטו עלינו ושאנחנו צריכים להוציא אותם החוצה.
אני רוצה לספר על חוויה שהשמטתי מהצעד הראשון, סיפרתי את זה כבר למספר מועט של חברים. (הספונסר שלי יודע מהחוויה הזו, היא הופיעה בגירסא הראשונית של הצעד הראשון)
--------------------------------------------------------------------------------------- מצטער, עברו כבר תשעה חודשים מאז שפרסמתי פה את הסיפור הזה, ובכל פעם שאני נזכר בו אני נתקף אי נעימות ואף פחד, אולי אחד ממכרי יקרא את הסיפור ויזהה אותי. אני גם מתבייש בסיפור הזה ולא מצליח לשחרר. לכן, אחרי התייעצות עם הספונסר, מחקתי אותו. --------------------------------------------------------------------------------------------
הבוקר דברתי עם חבר אחר, הוא אמר לי שאין לאף אדם זכות לומר לי אם אני מכור או לא, יותר מיזה, לא כדאי לשום אדם לומר לי דברים נחרצים כאלו, מי יכול לקחת אחריות, החבר הוסיף ואמר לי שמנסיונו, כנראה כואב לי, חזק, וזה שיש לי עוד סיבוכים בנפש לא אמור להפחיד אותי, אני פשוט צריך לנקוט בפעולה הנכונה, לא להחליט בפזיזות, לדעתו, כדאי לי לנשום עמוק, להמשיך ללכת לקבוצות, ואלי אפילו להגביר בימים האלה את הקצב, כי מי יכול לקבל אותי ולהכיל אותי כמוהם? לדבר עם אלוקים, ולגשת לעזרה מקצועית. האמת, אני מרגיש שאני צריך ורוצה להיעזר באיש מקצוע.
עכשיו נשאר לי להתארגן עם המימון.
מבולבל, כהוגן. היום דפקתי את הראש בקיר, הדבר היחיד שזה גרם לי זה כאב ראש.
ה' הושיעה, המלך, ענני ביום קראי אליך.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
