אתמול בערב היתה לי שיחה עם חבר מכור שרגע לפני חתונה התבטל לו השידוך והוא היה שבור מזה מאוד. לא היו לי הרבה מילים לעודד אותו, ובודאי שלא היה לי דרך להקל עליו את הכאב, אבל ניסיתי בכל זאת להסביר לו שאלוקים מנהל את העולם, ואם זה מה שהתרחש - זה הדבר הטוב ביותר עבורו. הוא לא קיבל את זה ודיבר מתוך כאב גדול מאוד. שתקתי.

שעה קלה אחרי שהלכתי לישון החל הטלפון שלי לטרטר. לבסוף עניתי וקיבלתי עדכון על כך שנורו טילים על שכונת חב"ד בקרית מלאכי, שם יש לי הרבה בני משפחה וידידים. ניסיתי לחזור לישון וכעבור שעה נוספת קיבלתי עדכון: יש הרוגים. שוב עברה שעה ושוב קיבלתי עדכון עם שמות ההרוגים. הסתבר שההרוגה הי"ד היא אשתו של חבר טוב שלי מימי הישיבה ודרכינו הצטלבו כאשר היינו ביחד תקופה של מספר חודשים בשליחות בבית חב"ד בהודו.

מיד חזרתי אחורה ארבע שנים בדיוק. גם אז היה זה ראש חודש כסלו היום בו נרצחו השלוחים מבית חב"ד במומבאי. גם אותם הכרתי ובאותן נסיבות בדיוק, כאשר שהיתי תקופה בבית חב"ד שלהם.

הכאב היה גדול מידי ולא יכולתי לחשוב בבהירות. מתוך הערפל רציתי רק דבר אחד: להשתמש בתאווה. האמת שלא היה אכפת לי אם זה היה מורפיום או כל סם אחר וגם אלכוהול היה יכול לעשות את העבודה, העיקר משהו שישכיח ממני את הכאב הגדול עימו אני לא מסוגל להתמודד. בתוך רגע חזרתי אל השיחה עם הבחור והשידוך שבוטל, ונסיתי להבין מה אני אמור לעשות כעת.

אז ידיעת המחלה היתה חצי תרופה, כאשר הבנתי שאני אדם עם אישיות לא שלימה ואני לא יכול להתמודד עם כאב. פשוט אין לי את הכלים הבסיסיים שיש לאדם רגיל שגדל והתפתח מבחינה נפשית כראוי. ההתפתחות שלי נתקעה אי שם בגיל 11, ולכן אני מתנהג כמו ילד. זה לא קשור לרמת הכאב אלא לעובדה שאני פשוט לא יודע מה עושים כאשר כואב. אפילו לבכות אני לא יודע. אז כאשר כואב לי ואני לא יכול להתמודד עם המצב - אני רוצה משכך כאבים, והמשכח כאבים הכי טוב שאני מכיר (והוא גם זול וזמין תמיד) הוא התאווה.

בשיחת טלפון עם הספונסר ניסיתי להקשיב ולהפנים. זה לא היה קל אבל עשיתי מאמץ. הסתבר לי שאלוקים נמצא גם באסונות לא פחות - ואולי יותר - מאשר בימי השגרה, ושהצעדים פועלים דווקא בחלל הזה יותר טוב מאשר הם פועלים בחלל הריק. דוקא בזמן הכאב זה הזמן למסור את רצוני וחיי לידי אלוקים. זה לא קל אבל זאת הדרך היחידה לחיים שפויים עבורי.

סוד
איזה צער
שכינה זועקת קלני מראשי קלני מזרועי
תפילין של קוב"ה מושלכות
אין מילים הכאב של כלל ישראל 

אין מילים

המקום ינחם  :-[
אוי זה כואב.

תודה סוד. אכן, לא קל. כמי שחש פחדים ואובדן בעצמו אני מרגיש כמוך. אבל לימדו אותי שזה הזמן לדבר על הכאב, לפגוש בו, להסתכל לו בעיניים ולומר לראשונה בחיינו למי שלו מלוא הכח, אתה הובלת אותי לכאן, כי אתה יודע שזהו המסלול הטוב המוחלט בעבורי, תן לי בבקשה היכולת להכיל אותו, והעיקר לא לברוח מפניו, עזור לי להתחזק באמונתי בך כאָב טוב ומיטיב. שמהותו טוב.

אכתוב כאן את מה שמחזק אותי, אני מפזם לעצמי את מה שעל ר' ישמעאל מהרוגי מלכות נאמר - 'שרפי מעלה זעקו מרה, זו תורה וזו שכרה. עוטה כשלמה אורה. אוייב מנאץ מחרף ומגדף על דברי תורה'...

ובת הקול שבה ואומרת גם היום: גזירה היא מלפני משעשעי דת יומיים...

שלום סוד.
כחבר, אני מרגיש צורך לשתף אותך בהזדהות שלי עם הרגשות שלך. בצער שלי על עם ישראל, שהופך להיות משהו ממשי כשאני מכיר מישהו שמכיר...

אותי לימדו שלפעמים כדאי לשתוק.
דיין האמת.
אין מילים.
אין תשובות.
אין הצדקות.
אבל יש ידיעה שהוא נמצא שם, למרות שאני לא מבין, למרות שאני מרגיש שזה לא הוגן...למרות ש...
רצונך יעשה ולא רצוני.
כואב אתך
נתן

תודה חברים.

באופן אישי דווקא הקטע של הרוגי מלכות צורב אותי בבשר ולא נותן לי מנוח. זה הקטע הכי קשה עליי בתפילת יום הכיפורים.

כעת אני מנסה לשתוק ולהשלים.

מָה-אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה-לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם--מָה אַשְׁוֶה-לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן:  כִּי-גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא-לָךְ.
פַּלְגֵי-מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.
כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד.
הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.

חבר שלח לי את הפוסט הבא מהספר 'רק להיום'  של NA

להמשיך למרות הכאב.

'אנו לעולם לא חייבים שוב להשתמש, לא משנה איך אנו מרגישים. כל ההרגשות, בסופו של דבר, יעברו'.

זה כואב כמו שזה לא כאב אף פעם. אתה קם מהמיטה אחרי לילה ללא שינה, מדבר עם הכוח העליון, ועדיין לא מרגיש טוב יותר. זה יעבור, אומר לך קול קטן. מתי? אתה תוהה, ואתה מתרוצץ רוטן ואיכשהו עובר את היום. אתה ממרר בבכי במכונית ומדליק את הרדיו בכל העוצמה כדי שלא תוכל לשמוע את המחשבות שלך. אבל אתה הולך ישר לעבודה ואפילו לא חושב על שימוש.

אתה מרגיש שהכל שורף לך בפנים. כשהכאב נעשה בלתי נסבל, אתה נעשה קהה ודומם. אתה הולך לפגישה ורוצה להיות מאושר, כמו שחברים אחרים נראים. אבל אתה לא חוזר להשתמש. אתה בוכה עוד קצת. מתקשר לספונסר. אתה נוסע לבית של חברים ואתה בכלל לא שם-לב לנוף היפה כי הנוף הפנימי שלך שחור-משחור. אולי לא תרגיש טוב יותר אחרי הביקור אצל החברים - אבל לפחות, לא הלכת להשתמש.

אתה שומע צעד חמישי. אתה משתף בפגישה. אתה מסתכל בלוח-השנה ורואה שעברת עוד יום אחד נקי. אז, יום אחד אתה קם, מסתכל החוצה, ורואה שזה יום יפה. השמש זורחת. השמיים כחולים. אתה לוקח נשימה עמוקה, מחייך שוב, ואתה יודע שזה באמת עובד.

רק להיום:
לא משנה איך אני ארגיש היום, אמשיך בהחלמה שלי.

סוד, קצת קשה לי לקבל את מה שאתה כותב, וגם ראיתי ביטויים כאלה במקומות אחרים, קשה לי להגיד אילו מילים בדיוק כואבות לי, אבל זה נשמע כמו מאבק בתאווה, והרי אנחנו חסרי אונים מול התאווה?

קטע אדיר! להסתכל מפרספקטיבה אחרת.
תודה.

חזק וברוך.

כאב זה מה שהביא אותי לכאן שוב ושוב...

כאב מהנפילות, כאב מהבדידות, כאב מכל מיני סיטואציות בחיים
כאב בקשר ליחסים חברתיים, משפחתיים....

תחשבו על זה שאני מאד רגיש מטבעי...
ובקיצור התרגלתי שהתאוה זה הכיסוי לכאב...

היום, אני לומד לאט לאט לפגוש את הכאב, לדבר עליו
וששימוש רק מעצים את הכאב ועושה אותו מוגלתי...