אחרי שקראתי את ההודעה המאוד מטלטלת של זלמן [url=www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=1882.0]http://www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=1882.0[/url]]על התמודדות עם שכול בזמן החלמה,
אוסיף את מבטי על התמודדות עם שכול בזמן המחלה,

ראשית כל, בתחילת דרכי בפורום ובתוכנית ראיתי כל הזמן טענה שההתמכרות נובעת מסיבה כלשהי, טינה כעסים וכדו'. לא הצלחתי להבין מה הקשר, הרי אני משתמש שטוב לי ושרע לי, כשאני מצליח וכשאני נכשל, בקיצור אני נופל כי זה נעים וכיף אדיר אבל בלי קשר לגורמים נוספים.
לאט לאט ככל שספגתי את אווירת התוכנית והתחלתי לכתוב לעצמי את הצעד הראשון, אני מתחיל להבין [רק מתחיל] במקרים מסויימים איך ברחתי לתאווה במקום להתמודד עם המציאות. הסיפור להלן ממחיש זאת.

בתקופת האינתיפאדה השנייה נרצח אדם מאוד קרוב אלי במאחז ביו"ש,
באותה השבת הייתי אצל אימי, אני זוכר שבשבת ראיתי בעיתון [ידיעות] את לוח השידורים של ערוץ הסרטים, ושם לשמחתי ראיתי שבשתיים וחצי בליל מוצ"ש, יוקרן סרט אירוטי למחצה.
כמובן ישר תיכננתי איך אני צופה בלי שאף אחד מהאחים שלי ישים לב, את העיתון החבאתי [שמשהו אחר לא יעלה על הרעיון, ואז שתינו נשאר עד אמצע הלילה בתקווה שהשני ילך לשון, וכל אחד מתנהג כאילו הוא לא יודע מה הולך בראש של השני, זה מצחיק איך היינו מטומטמים, אבל כך התאווה שלטה בי]
וכך במהלך יום השבת מצאתי את עצמי מלא תיכנונים כרימון, איך אני ינצל את ההזדמנות המסעירה. [במושגים של פעם, טרום עידן האינטרנט]
ישר אחרי הבדלה אני מקבל טלפון מחבר, שמודיע לי על הפיגוע שהיה בשבת, ושיש פצועים, הטלפון מהחבר השני כבר בישר לי שהאדם הנ"ל נהרג!
הייתי בהלם, לא קלטתי, כל הנסיעה בכיתי [ואני אדם שלא בוכה בקלות] הלכתי לבקר את ביתו שנפצעה, ואח"כ נסעתי למאחז.
בתור פורקן מההלם התארגנו קבוצת צעירים, ובאמצע הלילה במקום לצפות בסרט מצאתי את עצמי מתגנב בכרמים ושובר חלונות לבתים של הערבים [המחבלים] הסמוכים,
בוקר: גרדתי את הדם עם שפכטל כדי לצרפו לגופה, המשכנו בניסיונות חבלה עד ללוויה. הלוויה היה מטורפת,היו קרבות עם המשטרה על הגופה, [רצינו לקבור אותו במאחז, והמשטרה התנגדה כי זה ימנע אפשרות של פינוי המאחז] אני מחזיק את המיטה מצד אחד, ומהצד השני יסמ"ניק מנסה לחטוף אותה תוך כדי שהוא תוקע לי את האלה בבטן.
הספור נמשך זמן רב, באמצע הלוויה, הרגשתי שאני פשוט לא יכול יותר עומס האירועים והמתח המטורף שהייתי שרוי בו יצרו בי רצון לעזוב הכל ולברוח, לברוח אל הנחמה שמשתיקה את כל הקולות הרועמים שברקע. [כמובן כל זה נכתב היום, אז לא ידעתי שאני מכור, לא חשבתי שאני בורח מהתמודדות עם רגשות, יותר נכון לא חשבתי בכלל, פשוט התאווה שרקה ואני רצתי אל זרועותיה המנחמות]
עזבתי הכל וטסתי ישר לבית אימי [יותר נכון לטלוויזיה] לא הייתי בקבורה, לא הייתי בשבעה [למעט קצת בסוף] פשוט ישבתי לילות [כי אז מראים את הקטעים העסיסיים] שלמים מול המסך בורח מעצמי, בורח מלהיות עצוב, בורח אל התאווה,  נפלתי פעם אחר פעם, כשעכשיו היתווספו ייסורי מצפון חדשים למאגר, [דמיינתי איך הנרצח הי"ד מסתכל עלי מהשמים] 
הטלפון לא הפסיק לצלצל, איפה אתה? לאן נעלמת? ואני מוכר לכולם את הלוקש שאני חולה. [מה שהיה נכון, הייתי חולה לתאווה]
ראו מה בין חולה [אני,אז] לבין מחלים [סוד]


אני מודה לה' שכיוון אותי לאתרא קדישא הדין ולכל החברים שצועדים ומראים לי את הכיוון הנכון.

וואו.
זה ממש ממחיש ומוכיח אחד לאחד שהתאווה הייתה המפלט, אחרת ממש לא שייך להשתמש באבל כזה, או יותר באבל כזה מברגיל
גם אני חשבתי על זה מנלן שהולכים לתאווה בשביל לברוח, זה פשוט מאוד כיף, יישר כוחך.

תודה חבר על הדברים הכואבים, אבל הסיום צורם לי. אין הבדל ביני ובינך, אני חולה כמוך או יותר ממך. העובדה שזכיתי לעלות על הרכבת מוקדם יותר היא לא בגללי אלא בגלל חסד אלוקים.

במהלך השימוש בתאווה לא היה לי מושג למה אני משתמש. כאשר הפסיכולוג שאל אותי מתי אני נופל לא היה לי צל של מושג. ככל שעובר הזמן בהחלמה אני מתחיל לגלות שזה היה בריחה - תמיד בריחה. לפעמים בריחה בגלל שקשה לי ולפעמים בגלל שטוב לי, אבל תמיד זה בריחה ממצבים שאני לא יודע איך מתמודדים איתם.