הרבה פעמים שמעתי וקראתי בתכנית על הטינות שהוגדרו כ"אוננות רגשית", אבל לא באמת הבנתי מה זה בדיוק אומר. בעקבות חוויה שעברתי ביומיים האחרונים, אני מתחבר לגמרי להגדרה הזאת, וממש מרגיש כיצד הטינה המתפתחת היא אוננות לכל דבר, אלא שהיא נעשית במישור אחר מאשר המישור הפיזי של האוננות הרגילה (אבל זה לא בהכרח הופך אותה למסוכנת פחות).

אתמול היה לי ריב רציני עם אשתי, ריב מהסוג הישן והרע של טרום ימי התכנית וההחלמה, ריב חולה לחלוטין. זה נפל עליי איך שאומרים "כרעם ביום בהיר", כי מאז כניסתי לתכנית לפני 341 ימים לא היה לי ריב כזה. לא שהסכמנו על הכל, בפירוש היו לנו ויכוחים וחילוקי דעות, אבל הם היו נראים אחרת לגמרי, בלי כל הריכוז העצמי המטורף, חוסר הכנות ושאר הפגמי אופי שהם סימני ההיכר המובהקים שלי. הפעם זה היה שונה, זה היה ישן ומוכר עד כאב.

מיד אחרי הפיצוץ יריתי את החץ וברחתי. זה היה הסימן הראשון שבעצם מדובר כאן באוננות. אם צריך לסמן את האוננות בשני מאפיינים הבולטים ביותר זה יהיה בריחה וריכוז עצמי. במקרה שלי עוד לא שמתי לב לריכוז העצמי אבל הבריחה היתה ברורה מאוד. אבל לאן יכולתי לברוח? כמובן אל עצמי... זה היה הסימן השני שמדובר כאן באוננות לכל דבר וענין. אני "בורח" אל "עצמי", איזה טירוף. המקום היחיד בו אני מכיר את זה הוא באוננות, גם שם אני בורח (לא משנה ממי וממה אני בורח), אל תוך עצמי. אני נסגר בתוך עצמי ושהעולם יישרף.

שהעולם יישרף אמרתי? וואי, הרגשתי את זה חזק מאוד במלחמת העולם השלישית שתקפה אותי. עברו לי מחשבות שפויות בתוך הראש שמסבירות לי שאין טעם בכל המלחמה הזאת, ובכלל אני בתכנית אז בסוף אצטרך גם לבקש סליחה ולהתנצל, אז בשביל מה כל הסצנה? אבל בתוך הראש שלי היתה רק תגובה אחת לטענות ההגיוניות האלו: לא מעניין אותי, שהעולם יישרף, אני רוצה לכעוס!

וזה בדיוק דפוס הפעולה שלי כאשר אני מול התאווה. אני יודע בהגיון שלי שזה מעשה שטות ושאצטער עליו מהר מאוד, אבל אני מוריד את התריסים ולא מעוניין להקשיב לאף אחד. לא מעניין אותי כלום, אני רוצה ליפול ושהעולם יישרף.

ולכן זה כל כך מסוכן עבורי. זה מסוכן כי ברגע שאני אוטם את האזניים ואת המוח ובורח אל תוך עצמי, אני בעצם עושה את כל הפעולות של אוננות גם אם מסך המחשב כבוי ואני עם ידיים מאחרי הגב. בתוך הראש כבר נפלתי. רוב הסיכויים הם שטינה שכזאת תהרוג אותי ותוביל אותי לאוננות פיזית, אבל גם אם לא, זה מסוכן מידי עבורי. זה כמו להתעסק באש ולהאמין שהאש הפעם לא תשרוף אותי. מדובר בכלל באש קרה...

אבל אלוקים שמר עליי. לא בגלל משהו מיוחד אלא בחסד אמיתי, לגמרי לא מובן מאליו. התקשרתי לספונסר למרות שלא רציתי, הקשבתי לו למרות שלא רציתי, כתבתי צעד ארבע למרות שלא רציתי, והפעולות ההפוכות האלו החזירו את השפיות לחיי.

וואוו...

תודה רבה לך סוד על הפוסט הזה.
אוי כמה מוכר !!!

איזה כיף שאנחנו על הדרך וכבר יודעים מה לעשות כדי לא לברוח שוב !!!

תודה סוד, יופי של תיאור. ככה המחלה שלי עובדת עלי, מגישה לי ציאניד בעטיפות וטעמים שונים, וכשאני שומע את צחוקה המתגלגל בד"כ זה מאוחר. למרות האתגר הלא פשוט שהתגלגל לפיתחך, ניצלת, ולכן יש בפוסט הזה המון תקווה בעבורי - ברגע האמת, כשנהיה נכונים, אלוקים יתן לנו את הכח לעשות את שאיננו יכולים לעשות עבור עצמנו.

מאוד התחברתי להגדרה של אוננות כבריחה וריכוז עצמי.
גם אהבתי את הכינוי אוננות רגשית. לדעתי זה סוג של הרס עצמי ממש כמו אוננות שמשחיתה את הזרע.
יישר כוחך, תמשיך להביא לנו חומר משובח.

אז כשרוצים לברוח אל עצמי, מה עושים, באים ומתמודדים עם המציאות? מה זה אומר להתמודד עם המציאות? מי הגבול בין לברוח לבין להתמודד עם המציאות? לזלול, לעבוד בכפייתיות, לעשן, לעשות מעשה עם אדם שלא אשתי, מדוע זה מוגדר בריחה?
התאווה אני כן יכול להבין שזה נקרא בריחה, כי אתה ממציא לעצמך בראש משהו שלא קיים, כמו שנאמר בספרות אתה ממציא עוד ישות ומזין אותה כל הזמן, וגם כשאנחנו עושים מעשה שלא עם נשותינו אנחנו מפנטזים כי אנחנו כאלה, ופנטזיות לא קיימות אז זה בריחה, אבל בלי זה, למה מעשה שלא עם אישתי זה בריחה? למה עישון, זלילה, עבידה בכפייתיות, זה תמיד בריחה?
בתודה לכם

בריחה לא שייכת לתאווה. אנשים בורחים למליון סוגים שונים של דברים ולכן יש כל כך הרבה סוגי התמכרויות.

כל פעם שבה אני לא מסוגל להתמודד עם מה שהקב"ה נתן לי ופונה לאפיק אחר חוץ מאשר אליו - זה בריחה.

הבעיה היא שכאשר אני מתחיל לברוח - אני יכול לברוח לכל מקום ואין לי שליטה על זה וממילא בשלב זה או אחר אני מגיע אל התאווה. לכן הפתרון הוא לקבל את מה שאלוקים נותן בהשלמה גמורה ולהתחיל לחיות את החיים לפי התנאים שלהם.

הבנתי, תודה

מקפיץ
מאד מזדהה בתקופה קשה זו שעוברת עלי
אוננות ריגשית מנת חלקי...
אין לי לאן לברוח...