אם אני צריך לבדוק איפה השינוי הכי מהותי בגישה שלי אל המחלה, זאת תהיה משימה לא פשוטה בכלל. יש את הכניעה, את הגילוי של אלוקים, את השלווה כערך חשוב וכן הלאה וכן הלאה מושגים חשובים שנכנסו לחיי, מי מהם בסערה ומי מהם בהתגנבות יחידים, ויחדיו הם חוללו את השינוי. בסוף הספר הגדול (ספר הבסיס לכל תכניות 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות), ישנו נספח בנוגע למושג "חוויה רוחנית", ומוסבר שם שלא מדובר דווקא ב"התגלות" עם קולות וברקים, אלא ברוב המקרים דוקא בשינוי פנימי שמתחולל לאיטו ובסופו ניתן להסתכל אחורה ולומר: וואו, השתניתי!

ובכל זאת, למרות שישנם הרבה שינויים, אני מוצא את עצמי חוזר אל אחד מהם שוב ושוב. המדובר בהבנה וההכרה בכך שאף אחד לא יציל אותי ואף אחד לא יעשה עבורי את העבודה. לא הרב, לא הפסיכולוג, לא הלימוד והתפילה, לא אשתי, לא הקבוצה ולא הספונסר. (האמת היא שגם אלוקים לא יעשה עבורי את השינוי אלא אם כן הוא יראה שאני לוקח אחריות על עצמי אבל זה נושא אחר).

בעצם, הגישה הזאת לפיה מישהו יעשה עבורי את העבודה, מגיעה מאותו מקום חולה של ההתמכרות עצמה. בספר הלבן כתוב שבעצם כל הזמן חיכיתי למישהו שיתחבר איתי ויעשה אותי מושלם. בעולם הפנטזיה של התאווה, יכולתי לשרוף אין ספור שעות מרותק לחיפוש של אותה רגע "מושלם", שכאשר אמצא אותו - יבוא מנוח לנשמתי. אבל גם כאשר מצאתי את אותו רגע, המשכתי מיד לחפש הלאה, כי ברגע שהגעתי אליו הוכיחה לי המציאות שאין דבר כזה ואף אחד לא יכול לעשות אותי מושלם ולעבוד עבורי. אז המשכתי לחפש - ולברוח.

כך היו נראים הצעדים הראשונים שלי בהחלמה. הצעד הראשון שלי היה לפנות לפסיכולוג (בפועל זה היה ממש עשייה של הצעד הראשון בתכנית הצעדים כי הודיתי שאני מכור), אבל הפניה היתה מעורבת עם תחושה ותקווה שסוף סוף יהיה מי שיבצע את העבודה עבורי. כן, אצטרך להגיע לפסיכולוג, לדבר ולעשות מה שהוא אומר אבל את הוא זה שיקח את האחריות. התקווה שקיננה בי היתה שסוף סוף, אחרי עשרים שנים, יהיה מישהו שיקח ממני את המאבק המתיש הזה עם התאווה. אחר כך הגעתי לקבוצות ולצעדים ומיד חיפשתי ספונסר. בתוכי חיפשתי בעצם מישהו שיעבוד עבורי. כאשר יהיה לי קשה, הוא זה שיגיד לי מה לעשות ולי יישאר רק לבצע את הדברים.

אבל היום אני יודע שאין דבר כזה. הספונסר יכול לכל היותר להציב מולי את המראה ולספר מה עבד בשבילו כאשר היה במצבים כאלו, אבל את העבודה אני חייב לבצע לבד. אף אחד לא צונח יחד איתי מהמטוס. אכן בקבוצה מלווים אותי עד לרגע שאני עומד בפתח לקראת הקפיצה אבל את הקפיצה ופתיחת המצנח אני חייב לעשות לבדי.

בספר הלבן כתוב שמומלץ לקבל ספונסר מיד בהצטרפות לתכנית עוד קודם שמתחילים לצעוד. אצלי זה לא הסתדר מטעמים טכניים, אבל היום אני מודה לה' גם על כך. בצורה הזאת יכולתי יותר בקלות להבין שאני כאן עם התמיכה של כולם - אבל אני לבד. יש הרבה מי שיכול לעזור לי, אבל את האחריות עליי משאירים בידיים שלי.

ולמרות הכל, ביחד עם כך שדורשים ממני לקחת אחריות על עצמי, את האחריות אני מותיר בידיו של אלוקים.

תודה רבה לך סוד, אכן חוויות רבות ישנן 'לחויה הרוחנית', ציפיתי לראות אור לבן בהיר... ולא. השינוי אצלי התרחש, לאט. אמשיל את התהליך האישי שלי לשקית קרועה, כל מה שהכנסתי אליה זלג מיד החוצה... הנכונות שלי התחילה לסתום את החורים ואז התחיל החסד האלוקי להשמר בקרבי...

לכל 'חור' יש את 'הסתימה' המיוחדת לו, פחד - לתרגל אמונה, כעס - חמלה, אנוכיות - לצאת מעצמי, וכן הלאה על זה הדרך, אבל העובדה החשובה עבורי היתה לקבל את המציאות - צקלוני קרוע.

בס"ד

תודה רבה סוד ויישר כוח אסירותודה על ההוספה הנפלאה שקצרה באורכה אך הוסיפה בי רבות.

כן, אף אחד לא יכול להציל אותי...
היום תוך כדי שיחה עם הספונסר אמרתי לו פשוט מה שחשבתי; אני מאמין באלוהים והכל, אבל הוא נראה לי החליט שאני לא יישאר נקי, מה לעשות?