ערב טוב לכולם, חג חנוכה שמח!
אני כותב הערב כאשר עצביי מתוחים עד לקצה הרחוק ביותר שאליו הם יכולים להימתח.
עוד יום של מבטים.
עוד יום שבו האמנתי לראש וחיפשתי את מה שאני חושב ש"יעשה לי טוב" דרך העיניים.
והמחיר הוא ידוע: חוסר סבלנות, חוסר שקט, עצבים, עצלות בעשיית דברים שאני אמור לעשות ובפעולות של החלמה,והרשימה עוד ארוכה, לא אלאה אתכם.
למדתי בתוכנית שבמקום שבו לא סבלתי מספיק אני לא אהיה מוכן לוותר, אני יכול להתפלל תפילות ויתור על המבטים, אבל אם אני לא באמת נכון ורוצה לוותר עליהם זה לא יעזור, כיוון שמייד לאחר התפילות הללו שוב אחפש בעיניי את הדבר הזה.
יש תחומים בתאווה שבאסירות תודה רק להיום אני נכון וגם רוצה לוותר שם, כי שם באמת סבלתי.
ובנושא של המבטים לא מספיק סבלתי.
אבאל'ה, אלוקים יקר שלי שבשמיים, היום סבלתי מאוד, לאחר שהיום התחיל בצורה טובה, והייתי עם אנשים שבאופן טבעי אני אמור להתאוות אליהם והיה לי נס גדול, אתה עזרת לי אלוקים דרך התוכנית הזו להיות נוכח שם.
אך במשך היום, כמו שקורה לי כל יום, הספיק מבט אחד לנתק אותי ממך.
אלוקים, מאוד בא לי לבכות, להתמסכן ולרחם על עצמי, אך אני יודע שזה לא יעזור.
מה שיעזור לי זה לעשות את הפעולות הפשוטות שהתוכנית הנפלאה הזו מציעה לי.
אחרי היום הזה, אני מרגיש שסבלתי מספיק, יותר מדיי מהמבטים, אני מבקש ממך אבאל'ה יקר שלי שתעזור לי להפנות את המבט אליך.
אתה נותן לי כל כך הרבה מתנות, שינויים נפלאים בחיים, חברים בתוכנית נפלאה שהם המשפחה שלי. אתם המשפחה שלי, אחים לסבל אך חשוב מכך-לפיתרון נפלא, ואם היו שואלים אותי לפני מספר שנים האם אהיה במקום שאני נמצא בו היום לא הייתי מאמין שזה אפשרי, אך זה אפשרי בהחלט!
אוהב אתכם וצריך אתכם.
בחסד אלוקים אוהב.
