נס חנוכה שונה מהותית מכל הניסים שאנו מכירים. נצחון של מעטים וחלשים על רבים וחזקים, הוא נס לא קטן. למרות זאת לא בשבילו אנו מציינים את ימי החנוכה, זהו עוד משהו בתוך העניין. הנס המרכזי והעיקרי, הוא נס פך השמן.
היוונים כובשים את עם ישראל, ומצליחים לחלל את כל הקדוש והיקר שבו. בית המקדש סמל הקדושה והשראת השכינה, הם שואפים להגיע אל ליבו של עם ישראל, למקום בו מעולם לא הצליח איש לפגום ולקלקל, קדושת הבית היהודי. זאת, יחד עם שליטה פיזית ותרבותית.
למרבה הפלא, במוטיב המרכזי של החג לא בא לידי ביטוי הנצחון הפיזי, למרות שהיה גם כזה. הדלקת הנרות מסמלת את נס מציאת פך השמן הטהור שנמצא חתום בחותמו של כהן גדול. למעשה, נס זה לא היה הכרחי, שהרי כפי הידוע ההלכה היא ש"טומאה הותרה בציבור". לא היה צריך להדליק דווקא בשמן טהור, כאשר אין בנמצא שמן אחר מותר להדליק גם בטמא. דבר ההופך את העניין לתמוה עוד יותר. מהו אם כן הנס הגדול שבמציאת פך השמן הטהור?
לאחר שוך הקרבות ההירואיים, כאשר הגיעו החשמונאים לבית המקדש המצב היה עגום במיוחד. לבם של ישראל, המקום הקדוש ביותר סמל השראת השכינה, טומא ושוקץ. נכון, היה נצחון פיזי יוצא מגדר הטבע, אבל כל זה החוויר לעומת הייעוד העיקרי, החזרת קדושת החיים למקורם. כאשר מסביב שממה רוחנית, צריך את נקודת הקדושה כדי להיאחז בה. כמובן שאפשר להסתפק בחלופות שונות, בהיתרים מפולפלים, אבל אין בכל אלו בכדי להניף את נשמת ישראל טפחיים מעל גבי הקרקע. הנפש היהודית יודעת הייטב להבחין בין תכלת לקלא אילן. כל חיקוי יכול להרשים מבחוץ, המנורה הייתה דולקת באותו אור יקרות גם עם השמן הטמא, זר לא היה מבחין בהבדל, אבל עבור הנשמה היהודית המשתוקקת לטל תחיה רוחני, היה זה הבדל בין אור לחושך.
אי אפשר לשקם את ההרס הרוחני ללא שתמצא נקודת אחיזה טהורה לחלוטין. היא נמצאה בדמות פך השמן הטהור. כוחה של נקודה כזו להצית את השלהבת כולה. פך קטן שמספיק היה ליום אחד עשה את הלא יאומן, ודלק שמונה ימים! זהו כחה של גילוי פנימיות טהורה. "מעט מן האור דוחה הרבה חושך".
"וחושך על פני תהום" אומרים חז"ל זו תרבות יוון שהחשיכה עיניהם וליבם של ישראל. בעולם של חושך ושקיעה רוחנית, כאשר רוח הטומאה מאיימת לשתק כל גילוי של פנימיות וטהרה. חובה עלינו למצא את פך השמן הטהור שבתוכנו. מחלת ההתמכרות, שואפת להגיע פנימה ככל האפשר, לשתק כל שריר וכל נים רוחני, ולהפוך אותנו למשותקים. פועלים מכח האינרציה בלי רצון לשינוי. אולי נמשיך כך? הלא "טומאה הותרה בציבור"? יש לנו לכאורה את הצידוקים והטיעונים הנכונים ביותר לחוסר מעש.
בכדי לפרוץ את החומה יש צורך למצא את פך השמן הפרטי של כל אחד. את אותו מקום רגיש וטהור בו לא נגעה עדיין המחלה. הנקודה הפנימית אשר תעיד עבורנו כאלף עדים כי חפצי חיים אנו, כי מהותנו היא במקום אחר לחלוטין. כי התנהגות במחלה גם אם היא רבת אנפין ומקיפה לכאורה שטחים רבים בחיינו, היא לא מהותנו. אנו במקום אחר. מנקודה פנימית זו יתחיל האור להפציע, שם תהיה מקום אחיזתו של השינוי המיוחל, נגד כל הסיכויים, מעבר לזמן וליכולת, מקום בו תהיה התחלתו של נס המספיק לכאורה ליום אחד "רק להיום", אבל נמשך ימים רבים.
