כן, ראיתי בדיון סמוך תלונה על כל המשפטים של "אין החלמה בלי - השלם את החסר", והחלטתי לכתוב עוד פוסט של "אין החלמה בלי". הפעם מדובר על הכנות. אם יש אדם שיכול להחלים בלי להיות כנה (ראשית כל עם עצמו ולאחר מכן עם אחרים ועם אלוקים) - אני לא מקנא בו אלא מרחם עליו, כי בזכות העובדה שאני לא מסוגל להחלים כשאני משקר - הרווחתי מתנה גדולה וענקית: חיים בכנות. לא אסכים לוותר על כך, למרות הקשיים.

אתמול הקשבתי להרצאה של הרב ד"ר אברהם טווערסקי שסיפר על כך שמכור לסמים אמר לו שלוותר על הסמים היה קל, אבל להפסיק לשקר היה קשה מאוד...

בספר הגדול (ספר הבסיס לגמילה מהתמכרות בשיטת 12 הצעדים) ישנו קטע המדבר על כך שכמעט כל אדם יכול להחלים, אבל ישנם גם יוצאים מן הכלל. לפי הספר, מדובר בדרך כלל בכאלו שלא יכולים לאמץ דרך חיים הדורשת כנות בלתי מתפשרת. עבורי מדובר בהפתעה כיון שלא זכור לי במבט שטחי שהתכנית דורשת איזה שהוא צעד שבכותרת שלו מופיעה המילה "כנות". מסתבר שלמרות שהמילה עצמה לא מופיעה, הרוח שלה מופיעה בכל צעד מהצעדים. הצעד הראשון דורש ממני להודות בחוסר אונים, אבל אם אינני כנה עם עצמי - לעולם לא אודה בכישלון. בצעד הרביעי אני נדרש לחשבון נפש מעמיק - דבר שהוא נחלתם של אלו החיים בכנות מלאה עם עצמם, ואילו בצעד החמישי אנחנו מספרים על כל פגמי האופי שלנו לאדם נוסף - שיא הכנות כלפי אדם אחר.

בכלל, כל הקבוצות והפגישות דורשות כנות אחת מההתחלה ועד הסוף. כאשר אני מגיע לקבוצה אני צריך לשתף על ההצלחות בדיוק כמו על הכשלונות, ואת שניהם לעשות באותה כנות. ראיתי חברים משתפים על נפילות כואבות או על מעידות קלות, על איבוד שליטה בחיים ועל בעיות עם האישה וכן הלאה, שלל דברים שאף אדם מן השורה לא מעלה על דעתו לשתף בהן אף אדם (בדרך כלל גם לא את האישה), וכאן הדברים עולים על השולחן בכנות מדהימה.

אני מאוד מקווה שלעולם לא אשכח את הלילה של כ"ה בכסלו תשע"ב, הלילה בו הודתי שאני חסר אונים מול התאווה ואבדה לי השליטה על חיי. כאשר התקשרתי לקבוע תור אצל פסיכולוג, זה היה מעשה של ניפוץ האגו שלי והכרה כנה במציאות אליה לא יכולתי להתכחש עוד. אבל מספר ימים אחר כך, בלילה לפני פגישתי עם הפסיכולוג, סיפרתי על כך לאשתי, למרות שידעתי שהתגובה שלה תהיה קשה. ממרחק של שנה, אשתי שאלה אותי לאחרונה מדוע סיפרתי לה, ולא היתה לי על כך תשובה. הרי נהגתי להיעלם כדבר שבשגרה על מנת להשתמש בתאווה, ושקרים הפכו אצלי לאומנות, אז מה היתה הבעיה לשקר שוב, להיעלם למספר שעות ולחזור מבלי לומר מילה? נראה לי שבאותם רגעים של התרסקות הרגשתי (גם מבלי להבין ואפילו בלי לדעת) שהגישות החולות - אז לא ידעתי שהם נקראות כך - לא יכולות להמשיך ללוות אותי אם אני רוצה להמשיך לחיות. אני לא יכול לקחת את הכלים שאיפשרו לי את המחלה ולהשתמש בהם לתאווה. זה פשוט לא הולך. משהו כמו "אין קטיגור נעשה סניגור".

מאז אני משתדל שלא לשקר כיון שהשקר הוא חלק מהחיים במחלה, וכיון שאני חפץ חיים, אני לא יכול להמשיך לחיות את החיים של העבר החולה. כל יום, רק להיום, אני משתדל ככל יכולתי לומר רק את האמת. זה לא קל, אבל מדובר בחיים שלי. אתמול הייתי צריך לספר לאשתי שהצצתי לה בהודעות בפלאפון. היו לי את כל הסיבות בעולם לא לעשות את זה. היא הרי לא שאלה אז אין כאן שקר. נכון, שקר אולי אין אבל חוסר כנות יש, ואני לא יכול להרשות את זה לעצמי. זה אולי כיף כעת אבל התג מחיר שמופיע על חוסר הכנות גבוה.

ויש עוד נקודה ששמעתי מהרב טווערסקי. כאשר אני יודע שלא אוכל לשקר, אני לא עושה שטויות. איך אעשה כעת מעשה שאני יודע שאצטרך אחר כך לספר עליו?. התחייבתי בפני אלוקים ובפני אשתי, שאם אפול, אחזור אליה ואספר לה שנפלתי. אני יודע שהיא לא תצטרך את זה כי היא תדע לבד אם יקרה לי כדבר הזה, אבל אני את שלי התחייבתי. זה אמנם לא יציל אותי מההתמכרות שלי, אבל זה יעזור לי לפתוח חיים רוחניים.

במקורותינו מסופר על אדם בעל עבירות שביקש דרך-תשובה והרב אמר לו להתחייב לאמת. כשהוא הלך פעם, בעת התקפה, לעבור עבירה הוא חשב לחצמו "רגע, ומה יהיה אם אפגש ע"י חבר ואשאל להיכן אני הולך? אהיה מוכרח לדווח על החטא שאני עומד לעבור" וכך הוא נמנע ולא הלך ועי"ז הוא נגמל לחלוטין.

סוד, תודה רבה.
אני מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת.
יש לי בעיה כזאת עם העישון, אשתי לא אוהבת שאני מעשן, ואני מרגיש חוסר כנות בכל פעם שאני מעשן, זה באמת קטסטרופה.
כשאני בא לספר לה בכנות (בשביל לנקות את המצפון שלי בעצם,) שעישנתי, היא מתבאסת. ואותי זה מבאס עוד יותר.
הספונסר שלי אמר לי שאנחנו לא מטפלים עדיין בבת אחת עם כל הפגמים, לכן אתמקד בפכחות מינית ובהמשך נגיע לזה.
ושאני לא אספר לאשתי שעישנתי כי זה מביא אותי לחוסר שפיות וחוסר אונים, שעלולים להפיל אותי לשימוש.
לא אספר לה הכל בכנות, במידה שהדבר יפגע בה.
אני כן יכול לעמוד מול ה' בחוסר אונים, להתפלל על זה, לקבל את דברים שאין עדיין ביכולתי לשנותם,
ולהתוודות בפני ה' בכנות.

תודה רבה סוד על עוד פוסט מחלים ומועיל. הספונסר שלי לימד אותי שכנות הכרחית. תמיד.מהשניה הראשונה בהכל. אם אמשיך לשקר לאשתי במשהו אחד אשקר בעוד. זה לא אומר שאני חייב לספר לה הכל, אבל לומר במפורש משהו שהוא לא אמת לא כדאי לי. בכל תחום.

בנוסף, כנות נדרשת בכל צעד. לדוגמא גם בצעד השני, עלי לשאול את עצמי, בכנות, אני באמת מאמין שכח גדול ישיב אותי לשפיות... אז מדוע שלא אפנה אליו... או בצעד שלישי, אני באמת מחליט למסור? רגע, ומה שעשיתי עכשיו נכלל 'במסירה'... בחימישי, ספרתי הכל? ובשישי, האם אני נכון, לחלוטין?

וכן הלאה על זה הדרך בכל הצעדים.

שתי שאלות ברשותכם.

א) מה זה בדיוק כנות? וכלפי מי? האם אני חייב לדווח בפרהסיה על אשר עשיתי במחשכים ע"מ לשמור על כנות? או שמספיק שאני בליבי כנה עם עצמי ואני יודע היכן הייתי ומה עשיתי?

ב) אדם מסויים אמר לי: "אסור לשקר אבל לא חייבים לדבר אמת" כלומר אם לא שואלים אל תספר כלום. אם שואלים תענה תשובות חלקיות ללא הוצאת שקר מהפה וללא דיווח. האם זה נכון או שזה חוסר כנות?

שלום חברים,
כנות היא א' ב' זה פשוט.
אני יודע שאצלי כנות היא קודם כל מול עצמי. אלא שאני כל כך רגיל לרמות ולשקר, שאני לא מסוגל להבחין בזה, לכן אני נעזר בספונסר. אם אני משקר, הוא ישים לב הרבה פעמים.
ואם אני עושה השתדלות אמיתית להיות כנה, אז הקב"ה רואה את זה. תמיד תמיד.

עסקתי בקירוב רחוקים... שמעתי לא מעט מאנשים - 'אני דתי בלב'... בשבילי כנות בלב היא שקר בפה. למה? כך התרגלתי שנים. כילד הייתי אומר בשביל הגישה לבית את המילה 'מעריב' כדי שאוכל לומר לאבשלי שאמרתי מעריב... (זה לא עזר כי הוא שאל אותי מי היה חזן...)

בנוגע לשאלה השניה, לוקח זמן לתרגל את הכנות, יש לה רמות ודרגות. לדוגמא, בשבילי היום לתת למישהו להבין משהו אחר ממה שקרה או שהתכוונתי שיקרה זהו חֶסֶר בכנות.

תודה אסירות. הבנתי שכנות זה כולל גם חשיפה. בקשר ל"בפני מי"? האם יש קהל יעד?

תודה סוד על העלאת נושא הכנות, עבורי זה רענון ותזכורת חשובה.

מול מי להיות כנה?
רק לאחרונה אני מצליח להתחבר למה שכתוב בספר הגדול על "כנות עצמית".
תמיד חשבתי שאני כנה. הרי אני אומר שאני סקסהוליסט, עם שלל פגמי אופי, ופונה לקבל עזרה. זו לא היתה כנות עמוקה מספיק.
גם כששיתפתי חברים, זה היה כמו "לדבר בשפה של כולם", אך זה היה רק הכנות החיצונית.
לקח לי זמן להגיע לכנות פנימית, ואני מקווה להמשיך ולהעמיק אותה.

אני מתחיל להבין שכנות צריכה להגיע ממקום של "אני צריך לעשות עם זה משהו". וכמו כל דבר בתכנית, צריכה להתבטא בפעולה. אם אני אומר בכנות שאני חסר אונים, אז אני צריך להוציא את עצמי מהמקום/מהמצב הנוכחי. אם אני אומר בכנות שיש לי טינות, אני צריך לבקש מאלוקים כח לעשות פעולה שתוציא אותי משם.
במילים חריפות (וסליחה...) אפשר לומר שכנות בלי פעולה היא החשש המוכר: אני חולה (=כנות) אז אין לי בעיה להמשיך ולעשות פעולות חולות.

פן נוסף לכנות: חבר ותיק מחו"ל אמר פעם שכּנוּת מול האשה, זה לא להשתמש ולספר לאשה, אלא לא להשתמש!

כוונתי בשאלתי: (אשתמש בדוגמא חריפה וקיצונית)

אני היום, בחסדי הבורא, לגמרי לא מובן מאליו, ביומי הארבעה-עשר.

האם הכנות פירושה שלפני שבועיים היה עלי להסתובב עם שלט על הגב "היום שיזלת"י"? או שכל מי שאומר לי "בוקר טוב" אענה לו "היום אני בנפילה אז זה לא כ"כ בוקר טוב בשבילי"?

מתנת היקר,

הדוגמה שלך מאד קרובה אלי.
כשנפלתי לאחר תקופת נקיות ארוכה, רציתי מיד לספר לאשתי (לא שיתפתי אותה במעידות שהיו).
הספונסר שלי צינן את התלהבותי. לאחר התיעצות עם חברים ותיקים סיפרתי לה.
זה לימד אותי שגם כשאני רוצה להיות כנה אני צריך להתיעץ ולעשות זאת בצורה הנכונה.

ודאי שלא בכל נפילה אסתובב עם שלט, ואדווח לכל אחד שלא יודע על מעשי.

חבר ותיק (מחברותא אחרת) אמר פעם שהמכורים, או שהם מדברים יותר ממה שצריך, או שהם משקרים.
אני מאד מזדהה עם ההגדרה הזו - לגבַּי.

תכל'ס, אז מה לעשות עם הכנות?
קודם כל, אני צריך פשוט לעשות.  מצאתי משהו שמפריע לי? מזיק להחלמה שלי? אני צריך לברוח ממנו!  עשיתי משהו שאני מתבייש בו?  אני צריך לשתף!  לא לשמור סודות!
האם לרוץ לספר הכל לאשה?  צריך לעשות "שאלת חכם".
לאחרונה עשיתי כמה צעדים בכיוון הזה והרגשתי שיותר קל לי עם ההתמודדות. עשתי זאת אחרי התיעצות והדרכה. עבורי זה עובד.

בס"ד
מהו גבול האמת?
בתלמוד (חולין צד, ב) מובא מעשה שניתן ללמוד ממנו יסוד לענייננו, וכך מסופר: האמוראים רבא ורב ספרא יצאו לדרכם, והלכו אל מחוץ לעיר, ופתאום פגשו את אחד מנכבדי הרבנים, מר זוטרא בנו של רב נחמן, שהיה בדרכו אל עירם.
חשב מר זוטרא בליבו שהם יצאו מן העיר לכבודו, כדי להקביל את פניו, ואמר להם: לשם מה חכמים שכמותכם היו צריכים להטריח את עצמם כל כך לכבודי?
ענה לו רב ספרא: למעשה, לא ידענו שאתה עומד לבוא, וסתם הלכנו בדרכנו ופתאום ראינו אותך, ואמנם אם היינו יודעים שתבוא, היינו מכבדים אותך עוד יותר.
לאחר שנפרדו ממר זוטרא,
שאל רבא את רב ספרא, למה היית צריך לצער את מר זוטרא ולומר לו שלא יצאנו לכבודו, הרי הייתה לו נחת-רוח מכך שחשב שיצאנו לקראתו לכבדו, ואתה ביישת אותו בזה שהצהרת שלמעשה לא יצאנו לכבודו.
ענה רב ספרא לרבא, והרי אם לא הייתי אומר את האמת היינו מטעים אותו וגונבים את דעתו, שהיה חושב שבאמת יצאנו לכבודו.
השיב לו רבא, הוא הטעה את עצמו, שהרי היה יכול להעלות בדעתו שאולי במקרה הלכנו כאן בדרכנו, ואנחנו לא עשינו מאומה כדי לגנוב את דעתו, שיחשוב כאילו כבדנו אותו ולכן אין לנו בזה שום אשמה.

אמנם הלכה כרבא
אך התנהגותו זו של רב ספרא נתנה לו את הכינוי "דובר אמת בלבבו" (אמנם רש"י במקום מסביר שזה על חפץ שהיה לו למכור כשהיה בק"ש והקונה העלה את המחיר כי סבר שהוא אינו מעוניין במחיר הראשון... וכשסיים לקרא אמר רב ספרא שהוא אינו מעוניין במחיר הגבוה אלא מה שאמר בתחילה... אך אין ספק שזו הייתה דרכו של רב ספרא ולא רק בעניין זה.)

אך לא באתי כאן לדון מבחינה הלכתית אלא לומר כמה חשוב עניין זה של כנות ופתיחות
לפחות כתשובת המשקל לכל כך הרבה פעמים של שקרים ששיקרתי בחיי...

אוי! האמת הצרופה! שיקרתי במחלה ושיקרתי בתחילת דרכי בהחלמה! כנות! אמת! פתיחות! כל אלו הרי זה אשר חסר לי אישית! ואל תספרו לי שכאן אני כנה ופתוח כי כאן  זה לא קונץ. אני מסתתר מאחורי מסך ומקלדת ומי בכלל יודע מי הוא זה ואיזה הוא שמנסה לזכות למתנת הנקיון אך משיג את הכלים לאט מדי וחסר אומץ ליישם את כולם.

סוד היקר!
כרגיל נהניתי מאוד מהפוסט המשובח,
מאוד התחברתי לדברים,
בתור אחד שחי רוב חייו אפוף בשקרים, הכנות בשבילי היא לא עוד כלי בהחלמה אלא אבן יסוד לכל התוכנית.

בתור מכור לא שמתי לב כמה אני משקר, כמה אני חי חיי שקר, פשוט התרגלתי שזה חלק מהחיים.
רק היום אני מתחיל להבין כמה זה מזיק כמה זה פוגם בקשר הזוגי.

כשמתרגלים לשקר כדי להשתמש מהר מאוד זה פולש לכל חלקה בחיים,
לדוג': כשהייתי עושה משהו שאני נהנה ממנו, קונה שווראמה וכדו' לא הייתי מספר לאשתי כדי לשמר את תדמית המסתפק במועט [מול הבזבזנות שלה כביכול]
אם הייתי שומר על הילדים הייתי מספר לה סיפורי גבורה, כמה שהיה קשה כמה עבדתי וכדו' [בזמן שהם היו ילדים טובים, ואני קראתי ספר] כמובן ע"מ להציג את עצמי בתור בעל מסור ומשקיע.

היום בחסד ה' הגעתי למקום המופלא הזה ואני מאוד מאוד משתדל לא לשקר או לגנוב את דעתה, וזה לא קל אחרי שנים של שקרים, כשהיא שואלת אם היה קשה עם הילדים, לומר לה 'לא, היה קל מאוד. אני נחתי, לא עבדתי בכלל'.
כשאני מפסיק לשקר לסובבים אותי, אני מתחיל להצליח לא לשקר לעצמי.

תודה רבה לכל 'הכנים'. למתנת - קשה לי לומר לך מה לומר במיוחד שאני לא מכיר את כל פרטי חייך. אני כן יודע מה לא כדאי לך לומר. לא כדאי להוציא דבר שקר מפיך. זהו מרכיב הרעל המשמעותי ביותר לאיש כמוני.

שלושה עקרונות רוחניים יש לה לתוכניתנו - 1. כנות. 2. פתיחות. 3. נכונות.  לא סתם החברים הראשונים שמו את הכנות במקום הראשון. הנסיון שלהם הוכיח שבלי זה אין כלום.

בשביל לומר עד כמה כדאי להיות בכנות ועם מי, צריך לשמוע את פרטיך, הספונסר שלי אומר לא ולמר שקר מפרש. עדיף לשתוק. ובכל מקרה צריך להיות לנו מספיק פתיחות ונכונות לומר הכל גם כשלא יודעים מה לומר.