1

חבר יקר, הלוואי.
הלוואי והייתה חסרה לי 'רק' הכניעה.
לפעמים יש 'רק' שהוא הכל.
אתה יודע, יצא לי להכיר פה בפורום בעבר אחד שידע, ידע על ההתמכרות, ידע על התוכנית, ידע על הצעדים, מאוד מהר הוא ידע להסביר איך הצעדים משתלבים במארג הדעות היהודיות ובמארג הדעות הפסיכולוגית, ובכל זאת - משהו נשאר תקוע. היה אחד כזה, נתן לאו קראו לו, נדמה לי.
והיום, אם הייתי פוגש אותו, הייתי רוצה לומר לו: אני יודע שהיה שם פחד, אני אפילו מבין אותו.  אלוהים, כמה גדול הפחד הזה, לעמוד פתוח, כואב, חשוף, לעמוד באמת קרוע, בלי פוזה, אפילו בלי הפוזה של המחלים, אפילו בלי הפוזה של אני מכור אבל אני בצעדים, מבחינתי - זה כמעט בלתי אפשרי.
פשוט לכאוב. לא לנתח, לא להסביר, לא להבהיר לעצמי כיצד אני יכול להשתפר, פשוט להיות שם - כואב, פגיע, וסוף סוף - לראשונה בחיי: שלם.
להפסיק להדחיק את מה שאני מרגיש עמוק בתוך הלב ואני כל כך עסוק בלטייח אותו בהחלמה או במחלה, העיקר לטייח.
חבר יקר, אני כל כך מכיר את זה, אני מאחל לך ובעיקר לי, שהקב"ה ישלח לנו את הביטחון הפנימי שגם כשאני אקפוץ מהגג של האישיות שלי, אני לא אתרסק - מישהו יעטוף אותי.
לא, הכניעה היא לא 'רק',
לצערי, אני מבין כיום שבלעדיה, כמו שאשתי אמרה לי כמה פעמים, אני אולי יכול לעזור לאחרים - אבל אצלי שום דבר לא יזוז.

האדם הזה הוא אני.

כמה כאב, כמה אמת.

הבוקר אמרתי לאשתי, רגע לפני שיצאתי לעבודה, שאני מבקש מהקב"ה שחרור רק ליום אחד נוסף. היא שאלה אותי: שחרור ממי? והשבתי: מעצמי.

אין לי בעיות בחיים משום דבר חוץ מאשר הבעיות של עצמי, ולכן אף אחד לא יכול לעזור לי.

הדרך היחידה שאני מכיר כיום היא אותה כניעה. היא כלום, היא "רק" כניעה, אבל היא הכל.

ומה אתה אומר על תרופות שיושבות על מערכת העצבים?

אדם היקר,

כ"כ מרגיש את הכאב הזה.
הייתי שם, ועדין אני שם.
לא מאמין בעצמי, לא חושב שיש לי שמץ של שלמות. תמיד מוצא בי שליליות, חוסר כנות, ואף פעם לא מוצא טוב פשוט.

"יש רק עוד אדם אחד בעולם שאני שונא יותר ממך. האדם הזה הוא אני בעצמי".
["רופא, אלכוהוליסט, מכור", הספר הגדול].

אני חושב שזה פגם מאד חמור אצלי: שנאה עצמית. שמעתי פעם שזה סוג של מזוכיזם (תשוקה חולנית לצער וכאב - בבילון).
זה התקשר לי לבעל פעור - הע"ז החמורה ביותר. משאבה לתוך העצמי.

כשאבין שזה כח חיצוני לי - כמו התאוה - ואני באמת לא רוצה את זה, אולי אצליח לשנות את הגישה שלי ולהתחיל לקבל את עצמי, להעריך ולכבד את עצמי.

מה אתה עושה כשאתה תקוע בלופ - מעגל סגור של אובססיה?

אני שונא את עצמי על זה שאני מקבל את עצמי, מהעריך ומכבד את עצמי.

מה אני עושה?
סובל!
הדבר היחיד שעוזר לי זו הקבלה והעידוד של החברים, ובמיוחד אלו הקרובים.
הם האמינו בי כשאני לא האמנתי בעצמי, וזה נתן לי כח להמשיך בדרך. אחרת, הייתי נושר לגמרי.




מבין ומזדהה!
גם בזה - כמו בכל דבר - אני צריך איזון.
כשחסרה לי קבלה עצמית - אני זקוק לה. כשהיא מפריעה לי - כשאני "זחוּחַ" - אשתדל לזכור את המחלה שלי ועד כמה היא מזיקה לי ולאחרים.
(מזכיר לי משהו רפואי: ידוע שיש להרבה מחסור בויטמין B12. דבר שגורם לעייפות, ואף מסוכן. מישהו סיפר לי שהיה לו עודף B12 עד כדי הרעלה!  גם בדבר טוב והכרחי צריך איזון...)

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר
מעגל החיים
אצלנו מעגל האובססיה,
אז איך נפרוץ את דרכנו אל האור?
רק תפילה אשא...
א-לי אני מעמיד עצמי לרשותך ....
שחרר אותי מכבלי כדי להיטיב למלא את רצונך
שאל הארווי מהם אותם כבלים שאני זקוק כה נואשות להשתחרר מהם?
תשובה: ה"עצמי" פגמי האופי שלי , המידות הרעות שלי, האשיות החסרה שלי ( כלשונו הזהב של...)
אני כבול במעגל האובססיה שלי, לכוד בכבלי האשיות שלי, לפות בשליליות המקרינה מהפנים החוצה ושוב פנימה.
אז הדרך החוצה פשוטה אך יסודית,
א. הכרה
ב. קבלה
ג. תפילה
ד. כניעה
ה. התמדה
הלאווי שנזכה כולנו במהרה לאורו..
בברכה
מוטי

הפעמון לא מצלצל אם לא מושכים בידית.

סוד, אם אתה יכול לענות לי על שאלתי, האם כדורים נגד אובססיה אתה רואה כפתרון חלקי

אני לא איש מקצוע ולא מכיר את הפרטים, אבל במקרה שלי - התשובה היא לא.

הבעיה שלי היא הראש החולה שלי, והפתרון יגיע כאשר אשחרר ואתן לאלוקים לעבוד עבורי.