אתמול אחה"צ נסעתי נסיעה ארוכה מחוץ לעיר. הסערות והרוחות טלטלו אותי, האובך טשטש את הראות, והיד זפזפה למהדורת חדשות, סער וסופה בחוץ, ותחזית מזג האויר הופכת לקריטית...
משהו שבה אותי לרגע. מילים נוגות של עוד מסע לוויה נשמעו ברקע והשתלבו יפה באוירה המדכדכת. טכס צבאי, לא של מישהו שיש לזיכרון שלי דיאלוג אתו. יש רבים שיש לי איזה היגד בקשר אליהם. משנה פוליטית, ערכית, אפילו צבאית. הפעם זה מישהו שונה. איזה רמטכ"ל לשעבר שהלך לעולמו. מעולם לא שמעתי משהו מיוחד בקשר אליו ולא התעניינתי בו, כך שזה לא אמור לעניין אותי.
אני רוצה כבר להעביר לדיסק שנמצא לי ברכב, אבל עוד רגע קטן ואני נשאר. אני שומע צליל שונה שמתחיל לרתק אותי. בתחילה, הדובר איש לא סימפטי במיוחד עבורי. אבל התיאורים בעלי אופי מעניין. למרות שאני מכיר את ה"ברברת" של האיש, אני מזהה אמת ויושר הפעם. מדבריו עולה תיאור כנה על אדם בעל שיעור קומה מוסרית, לא משהו מקובל כל כך במחוזותינו ובמחוזותיו.
כשהבא אחריו מתחיל, זה הופך למרתק, לא פחות. אותם תיאורים ותחושות ממש כשל קודמו. מתחזקת אצלי התחושה שהפעם מדובר באישיות שכדאי לשמוע עליה. כך אחד אחר השני עולים ומספידים אנשים אשר בדרך כלל אין קשר מיוחד בין פיהם והאמת, הפעם זה היה מרטיט.
היו שם תיאורים מרגשים באמת על אישיות מיוחדת בעלת יציבות לא רגילה, מי שפיו ולבו שווים. אדם שהוביל ופיקד על רבים מאוד של מבצעים ומערכות. בקור רוח, שיקול דעת, ואומץ יוצא מגדר הרגיל. (האיש הוא היחיד שזכה בשני עיטורי העוז בחייו) איש שלא איבד מעולם את אורך רוחו, גם ברגעים מסמרי שיער של חיים ומוות.
תיאורים לא פשוטים על אדם שהתמודד עשרות!!! שנים עם מחלת הלוקמיה (סרטן הדם) על עליותיה ומורדותיה, מי שרופאיו תיארו אותו כפציינט לא קל. משום שבכל מצב לא היה ניתן לדעת מתי הוא סובל, מתי קשה לו, ומתי הוא אינו מרוצה. במשך שנים לא מעטות הוא נשא בתפקידים רבי אחריות יחד עם מחלתו, ומעולם לא שמעו ממנו כל הקשר לקושי בתפקוד או רמז על ההתמודדות עם המחלה יחד עם תפקידיו.
אדם שלפי כל המתארים אותו, מעולם לא נתפס לרחמים עצמיים, לא כלפי אחרים ולא כלפי בני משפחתו. התרגשתי לשמוע כיצד בימיו האחרונים שהיו קשים מנשא, לא דאג וחשב על ענייניו כלל, כמו בכל חייו, הוא פיקד בקור רוח ודאג לתשומת לב לכל אחד שהיה סביבו. כמה סיפרו על כך שהוא זימן אותם לפרידה אחרונה כאשר ידע כי ימיו ספורים, בפגישות אלו כל מעייניו היו לעתיד המדינה. הפליאו במיוחד דברי בני המשפחה שתיארו אדם שלא היה שונה בחוץ ובבית, אישיות אשר תוכה וברה שווים.
בסיום, נשנקה אשתו בדברה על הזכות הנפלאה שהייתה לה לחיות לצד אדם כה מיוחד, במילים מרגשות תיארהבצורה חדה את אישיותו, של אדם אציל שאין דומה לו.
אני יודע שהפוסט הזה קצת הזויי מבחינתי, אני לא אמור לכתוב אותו, ודאי לא כמי ששייך לאסכולה אצלה אין כל משמעות בדרך כלל לשום גדלות אישית, כל עוד היא לא שזורה על ברכי התורה והמצוות. אבל הכנות שסיגלתי כאן, והאפשרות להביע את אשר על ליבי באמת, ללא כחל ושרק, דוחקים בי להעלות את תחושותי. ללא קשר לאיש, להשקפותיו, לדרכו הרוחנית והפוליטית, או מה שזה לא יהיה.
הרגשתי הזדהות עם האופי המיוחד הזה (עקרונות לפני אישיות) כל מה ששמעתי על אופיו, הוא הרי מושא חלומותי. כל כך חסרה לי היציבות הנאדרת והנהדרת הזו. חוסר ריכוז עצמי ברמות כאלו זה משהו שכל אחד מרכין ראש בפניו. מניין שואבים תכונות שכאלו?
במחשבה שניה, חשתי שמשהו מעיק עלי. הרגשתי כיצד אני חוטא שוב אל האמת. הרצון, והתסכול הנובע ממנו, הוא אותו מקום חולה שאני נמצא בתוכו. לשאוף להיות מישהו אחר, הוא חוסר קבלה של עצמי. מחשבות על שלמות שהושגה על ידי אחרים או שהם נולדו עמה, מקורה הוא שוב באותו ריכוז ורחמים עצמיים. אם אני אקבל את עצמי כמו שאני על שלל מעלותי ומגרעותי, זה הדבר שיתן לי את השלווה והפניות לצאת מעצמי ולהתרכז באחרים.למה כשאני שומע דברים טובים על אחרים זה צריך לגרום לי למצוקה? מדוע למשל אני לא יכול לשמוע, להצטער, להזדהות עם האחר, בלי לעשות מיד את הקישור אלי? מה, תמיד האנוכיות שלי צריכה להדחף לכל דבר?
חוסר הקבלה גורם לחוסר רוגע, שגורם לחוסר שלמות. כשאני מנסה להשיג את השני אני זונח בדרך את עצמי. "כרמי שלי לא נטרתי" חוסר הקבלה מפתח אצלי טינות וכעסים. קשה לי להשלים עם אישיותי החסרה. נדמה לי כל הזמן שיכולתי להיות אחרת. טוב יותר, וודאי לא חולה ומכור. אני לא מבין רק, שאי הקבלה של עצמי היא זו שמגבירה את הצורך בפיצוי נפשי על ידי התאווה.
אז הנה לכם יקירי עוד פגם אופי מקסים שלי. אני כבר כותב פוסט של זכרון להולך, וגם בזה אני מוצא את עצמי במרכז העניין... מה דעתכם?.
