קראתי בספרות של הצעדים שקל לנו להיכנע במקומות בהם סבלנו מספיק, ואילו במקומות בהם לא סבלנו כל כך - הכניעה קשה יותר. זאת הסיבה בגללה היה לי קל להיכנע על התאווה, וקשה יותר להיכנע על החיים, ולכן כנראה הצעד הראשון נכתב בסדר הזה, קודם כל "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", ורק לאחר מכן "וכי אבדה לנו השליטה על חיינו".
אז נכנעתי מול התאווה, וחשבתי שאני די משחרר את שאר החיים שלי מהצורך בשליטה, אבל מסתבר שנותר עוד מבצר שאותו אני לא מוכן לעזוב ולא מוכן להיכנע. בו מתבצרים מורדים נוספים בנפש שלי, והם מעדיפים למות מאשר להכנע. מדובר על היחס שלי אל אשתי.
דווקא בגלל שאשתי תמיד כל כך נוחה אליי וטובה אליי, קל לי לנסות לשלוט בה מבלי שאני ירגיש שמה שאני עושה זה שליטה נטו. בספר הגדול בתיאור של הצעד השלישי כתוב שבנסיונות שלנו לשלוט באחרים אנחנו יכולים להיות נחמדים ורגישים, אבל יכולים גם להיות אכזרים ובלתי כנים. בדרך כלל מספיק לי להיות נחמד ורגיש כדי לשלוט בה, ועדיין זאת תהיה שליטה לכל דבר וענין.
הנה הדוגמא האחרונה. ביום חמישי בלילה ניסיתי לעזור לאשתי בהכנות לשבת, אבל כשראיתי שהדברים לא מסתדרים כפי שרציתי - לא שחררתי אלא ניסיתי חזק יותר. עשיתי את זה בנחמדות ועם כוונות טובות, אבל זה לא שינה את המציאות: זה היה צורך בשליטה. כאשר הדברים לא הסתדרו - ניסיתי עם עוד יותר נחמדות ורצון לעזור, אבל בסוף כשגם זה לא עזר - התפוצצתי. עזבתי את המטבח בכעס על זה שהיא לא נותנת לי לעזור לה...
ביום שישי בבוקר, הדברים לא נהיו טובים יותר. והנסיונות שלי "לעזור לה", גרמו לי בסוף להתנהג בצורה פוגענית.
לא הסכמתי להיכנע ולא הסכמתי לוותר. וזה כמעט עלה לי בנקיות שלי. כי כשאני לא מוכן להכנע, אני מסתכן בנפשי. לא הבנתי שאלוקים מנהל את העולם וזה אומר שהוא דואג גם לאשתי, בדיוק כפי שהוא דואג לי. כל מה שאני יכול וצריך לעשות זה לשחרר ולתת לו לעשות את העבודה שלו.
העסק הסתבך כיון שאשתי גם היא כעת בהחלמה, ושם מלמדים אותה לדאוג לעצמה. אני רואה דברים שאני ניסיתי לשנות בה במשך שנים ללא הצלחה, משתנים במהירות בתוך ימים כשהיא בקשר עם חברות אחרות בתכנית אס-אנון, וזה כמובן פוגע לי באגו באופן אנוש. אני מתחבר לתיאור בפרק לנשים בספר הגדול, על הפגיעה שלהן כאשר הם רואות שהבעלים מחלימים בעזרת הקבוצה, במקום שבו הן נכשלו אחרי מאמצים כבירים של שנים ארוכות.
אז מה אני יכול לעשות כאשר האגו שלי נפגע במקום בו אני מנסה להמשיך לשלוט? רק להתאבד. תמות נפשי עם פלישתים או אולי משהו יותר הירואי כמו במצדה. אצלי זה היה תכנון של נפילה ענקית שבה אני "יעניש" את אשתי (חולה כבר אמרתי?) וכמובן יעניש גם את עצמי, וכך אוכל להתבוסס ברחמים העצמיים שלי וגם לשלוט בה שוב. החשבון היה פשוט: אני אפול בהתרסקות רצינית ומחרישת אוזניים, ואז אוכיח לה שאני רציני בכוונותי ובמחלה, ושלא כדאי לה לגלות סימני עצמאות אם היא רוצה שאשאר נקי.
אבל אלוקים אוהב אותי. לא יודע איך ולמה, היה לי רגע שבו הבנתי שאני לא רוצה למות. הודיתי בפני אשתי שאני מונע מגאווה פגועה וזזתי. כאשר זזתי - נתתי מקום לאלוקים להיכנס.
עכשיו אני מבין שאני לא רוצה למות ולהתאבד. אני מעדיף להניף דגל לבן על המבצר שאני עדיין מנסה לשלוט בו. לתת לאשתי להתפתח בדרכה מבלי לנסות "לעזור" לה וגם לא להפריע לה. לתת לאלוקים לנהל את העולם הפרטי שלי.
