סופת השלגים האחרונה לימדה אותי המון. פעם ראשונה שנסעתי בשלג, בתוך הרבה שלג. במחשבה נוספת לא הייתי קורא לדבר הזה נסיעה. אך בל נקדים את המאוחר. ההתחלה היתה מרגשת, לא פחות. התיאור הזה אולי יראה מוגזם למי שרגיל לראותו יורד לעתים קרובות, עבורי לא. פתאום, משום מקום צנחו להם פתיתי הענק, בלחישה שקטה לכדו את קו האופק בלבן אפרפר סמיך. באלגנטיות מלכותית התערבלו במנוסתם אל הכביש, חוסמים אותו לכל אורכו.

לא יכולתי שלא להתלהב. עצרתי בצד, נפעם. התבוננתי בפיסות הקרח יורדות לאיטן, כאילו נשרו הפלומות מאדרתו של אציל כל יכול. רוח לא מלטפת צרבה בקור את לחיי מדביקה להן מהלבן הלבן ההוא ואני שקוע בהתרוממות הרוח תרתי משמע, התמסרתי אל הכפור, עד שנחתתי אל קרקע המציאות, מתוך ידיעה שיש לי עוד לאן לחזור, שלא כדאי להיתקע בצידי ציר עויין סמוך לבני דודינו, חזרתי למכוניתי בצער רב והתחלתי מסע בחזרה אל ביתי, תרתי משמע.

הראות שאפה לאפס, סימני הצמיגים של הרכב שזחל לפני נמחקו בשניות, נסעתי לאט, נהנה מהאויר והאוירה, שקט מדהים עטף את הכל. בסיבוב הראשון הכל השתנה, החלטתי לנהוג בזהירות ולהאט עוד יותר, וברגע מצאתי את עצמי בנתיב הנגדי. סובבתי את ההגה במהירות לצד האחר, נאדה. טון וצי של ברזל לא מושמע החליק ללא שליטה. הרכב נעצר מיוזמתו רק בשוליים, דקות ארוכות הסדרתי את הדופק, עשיתי חושבים, ומסקנתי הברורה היתה שערב ארוך לפני. 

אמשיך בנהיגה בזהירות כפולה ומכופלת, אנסע במרכז הכביש, אין רכבים ממול (רק בהמשך הבנתי למה - המשטרה סגרה את הכביש.) ואז יהיה לי מרווח להיכן להחליק חשבתי במרירות. במשך כמה רגעים הצלחתי להתקדם לאט, אבל בפניה הבאה, שוב, הרכב הלא ממושמע זז לכיוונים אחרים משנתכוונתי, נכנסתי לסחרור, מעיף שלג מרוסק לכל הצדדים, אוטומטית הפעלתי את כל כובד משקלי על הבלם... ולא הצלחתי לעצור גם הפעם, החלקתי, משכתי את ההגה במהירות ימינה בזמן שגלשתי ללא שליטה שמאלה, וההפך.

הדופק שלי הואץ לגבהים מסוכנים. נשמתי בכבדות, ושוב עשיתי חושבים, להישאר באמצע שומקום, לא ניתן, צריך להתקדם, נפלה ביד ה' כי רבים רחמיו. לחשתי פרק תהילים חזרתי על תפילה השלווה כמו מנטרה, התפללתי שוב ושוב את תפילת צעד שלוש - אני מעמיד עצמי לרשותך, לבנות עימי ולעשות אתי ככל שתחפוץ, שחרר אותי מכבלי... ובאמת השתחררתי, התחתי לחשוב מחוץ לפחד.

הבנתי שיש משהו שגוי בהתנהלות שלי, ראית מכוניות אחרות נוסעות יותר מהר ויותר בטוח, שמתי לב שגם בירידה הגדולה (למעלה משתי קילומטר, אבאאאאא) לא ראיתי שאורות הבלמים של הרכבים שעקפו אותי דולקות... הבנתי שבשלג לא כדאי לנסות לעצור, המלחמה בקרח אבודה מראש. חבר הסביר לי שכשהגלגל ננעל כדאי לתת מעט גז להחזיר את האחיזה בכביש. ללכת קדימה, כח המנוע יעבור אל הגלגלים באופן הנכון...

בקיצר, לעשות הפוך... אתה רוצה לעצור את הסחרור? תתקדם... רוצה להפסיק להחליק תן גז. האמת, מתאים לי. איזה כיף לי שאני מכיר את זה מהחיים... וכך בניגוד מוחלט לאיך שהרגשתי, למה שרציתי. העברתי להילוך נמוך, למרות שהרגל רעדה לי, סילקתי אותה מדוושת הברקס, וחזרתי לעצמי בקול – בלי ברקס רק גז, היה לי לא קל. השכל הבין שרק כך ניתן לנסוע, הרגש רצה את השליטה, האינסטינקט היה ללחוץ על הבלם. אני לא זוכר אירוע בו כל כך פחדתי וכל כך מסרתי, לא אחרי, בזמן אמת.

- - - - - - - - - -

למרות שאני ב"ה זוכר מהיכן באתי, כבר הרבה זמן שלא הרגשתי את חוסר הכח כמו בתחילת הדרך, את התחושה של גלגלים 'מפרפרים' לשום מקום על הקרח... את התחושה שאני לא יכול עם לא יכול בלי ואני תקוע לא יודע מה הצעד הבא.

אני מודה לאבאל'ה בשמיים על החוויה המלמדת הזו, כי אני צריך את התחושות הללו בחיי, לזכור שאי אפשר לבד. שלא נרפאתי. שבסך הכל קיבלתי הקלה יומית. אין הרבה דברים  שיכולים היו להחזיר אותי לתחושות הללו כמו הצעידה בשלג.

תודה, אבא.

בס"ד
מדהים!
המשל כל כך תואם את המציאות...

אהבתי את המשל!
מקווה ליישמו בצעד 4...

אסירות היקר ברוך ה' שהצלך
תודה רבה על המסר המחלים
גם לי השלג גרם לתפילת השלווה שתאמר פעמים אין ספור
נתקעתי בפקק אין סופי שנגרם על ידי מכוניות שפחדו להתקדם בירידה החלקלקה
ירדתי מהרכב וניסיתי לעזור לרכבים לרדת את הירידה
הפרט המעניין הוא שלנהגים שהיה הכי קל לרדת היו אלו הפחות מנוסים
דווקא נהגי המוניות היו אלו שהתקשו עם ההוראה של עזוב את הברקסים
נהג אחד לקח לנו כמעט חצי שעה לנווט אותו בירידה
הוא לא הסכים לשחרר אותם אפילו שכל פעם שהוא נגע בהם הוא
היתדרדר בצורה בלתי נשלטת לכיוון התהום
ראיתי בעיניים שכמה שאתה מרגיש יותר שולט כך אתה יכול פחות לקבל הוראות ולפעול נגד האינסטיקים הטבעיים שלך
ושוב פעם תודה על המסר המיוחד
מוישלה

תודה רבה לכל המגיבים, חברים זה לא משל, זו מציאות. מציאות שהכחשתי שלושה עשורים בחיי. שבחוסר שפיות נסיתי להוכיח שאינה קיימת. בשלג, כשרציתי לשלוט ולא יכולתי, לראשונה חשתי את זה בזמן אמת.

בנוסף, חבר שאל אותי באופן פרטי מה הסוף של הסיפור, הנה הוא:

שעתיים + לקחה לי נסיעה של כעשרים דקות, שעתיים של חיבור מיוחד במינו למקור הכח שלי בשנים האחרונות, אחרי כמה דקות כבר הייתי דרוך פחות, יכולתי לנסוע בהנאה. לאט. בזהירות, בלי ברקסים. התקדמתי.

בחסד הבורא, הגעתי בריא ושלם הביתה.

אסירותודה
תודה רבה
אותי אישית חיזקת ונתת לי כוחות
אני רק בתחילת הדרך
למדתי הרבה מסרים מהמשל\נמשל שלך
יעקב

אסירותודה אסירותדה
נפל לי האסימון
שנים מספרים לי שנסיון מלשון נס להתנוסס, שהתכלית של הקשיים היא לחשל אותי,
אבל אני לא קיבלתי, לכל הרוחות הנסיונות, אני חפץ בקרבת אלוקים בבחינת איש תחת גפנו,
ושקט שלוה,

חודשים שהספונסר מפמפם לי שכל מעידה היא תזכורת , שכל אתגר הוא הזדמנות
אבל אני לא קיבלתי, תנו לי להחלים בשקט ובשלוה בלי קריזים מטריפים,

הפוסט שלך הפיל לי את האסימון, לא אמרת משהו שלא ידעתי בתאוריה,
אבל ההמחשה השיבה את זה אל ליבי,

שום דבר אינו קורה בעולמו של אלוקים בטעות,
וזה כולל כל החלקה וכל מעידה שהם בעצם מסר באבא אוהב
בני היקר דבר אלי, אני רוצה לעזור לך,

תודה אסירותודה ששחררת לי את הבלמים בהחלמה,
באהבה
מוטי

תודה רבה , הראית לי מהי מסירות אמתית , לקחתי ליישום, תבורך.

תודה רבה יעקב ורץ, לא מובן מאליו בשבילי לכתוב ולגעת באחרים. יתן ה' עוד כח הלאה. ולמוטי, אין קונצים חדשים בתוכנית הזו. הדברים ששמעתי היום הם למעשה אותם רעינות ששמעתי לפני שמונה ותשע שנים. העקרונות לא מתחלפים, אולי הדוגמאות וזוית ההנגשה.

ניתן לקרוא לה קביים, יש מי שמכנה אותה 'כיסא גלגלים', אחר ירצה דווקא להתחבר 'לפרוטזה' שלו... כל אחד מאלו קורא לכלי העזר שבלעדיו הוא לא יכול בשם שונה אך הוא מכוון למשמעות אחת. להיות צמוד למשהו כל הזמן בלי לזוז ממנו.

שנזכה. להצמד.
בהחלמה.

יא.. עברו שמונה שנים..
איזו חוויה. איזה לילה זה היה. אסירותודה.
גם הלילה. יש שלג. ואני ב"ה בדרך. עם אותו רכב (עוד נס!). אותו ספונסר. אותו פיתרון. וזה הולך ומשתבח.
תודה אבאל'ה על הכל.

וואו אסירותודה איזה סיפור!! ואיזה מסר

יותר מאשר הנקיות וכמות הימים שכתובה ליד השם מה שנותן הכי הרבה תקווה זה לראות כאלה שנמצאים בדרך ומצליחים להמשיך ללכת בה. כל מה שאנחנו מבקשים זה למצוא את הדרך שלנו ולהצליח ללכת בה עם כל המכשולים והנפילות שנמצאים בה

תודה!!