שלום חברי היקרים.
הבוקר התעוררתי עם תחושה לא טובה. משהו לא נעים עמד בחלל האויר. מין עייפות כזאת בלתי מוסברת. נפשית.
לקח לי קצת זמן לשבת עם עצמי ולנתח את תחושותיי.

לכאורה הרי הימים נפלאים. מאז שהתחלתי לשמור את עצמי נקי, כיף לי, טוב לי, האהבה לאשתי מתגברת, אני מרגיש מלא יותר, שלם יותר. אז מה קרה פתאום, מהיכן צצו להן התחושות האלה, מאיפה בא הבלבלול הזה.

ואז שמתי לב שמשהו חסר לי. אני קורא פה  הרבה על המושג החדש שנקרא "כניעה", כניעה בפשטות המילה. פשוט להכנע. ולהעביר את ההתמודדות לכח גדול ממני. לאבא שבשמים. (הכניעה שעד היום אני הכרתי, זו כניעה לתאווה, לא להלחם בה, פשוט ללכת אתה. למדתי שבמקום להכנע לתאווה, אפשר להכנע לישות חזקה וגדולה ממני, ולהעביר לה את ההתמודדות).
אז בסדר צריך להכנע, צריך להעביר את ההתמודדות לאבא, אבל איך, איך עושים את זה. איך מעבירים את ההתמודדות לאבא, איך בנאדם שעד היום סמך רק על עצמו פתאום מעביר את כל כולו, את כל הקונפליקטים שלו, למישהו אחר.

אז קראתי קצת. כתבתי קצת. ניסיתי לדון פה עם חברים על הנושא. וההבנה הפשוטה שיצאה לי היא, פשוט. "דבר אליו" דבר אל אבא, ספר לו על ההתמודדות שלך, על הקשיים, על הנפילות. על התאוות. על הרצונות. ספר לו. תאר לו את הדברים מנקודת המבט שלך, תגיד לו "אבא אין לי כח, חדל אני, וחלוש. התאווה גדולה עלי. התמודדות מכריעה אותי", תעביר אליו את תשוקותיך.

טוב ויפה, אפילו יפה מאוד. אבל בדיוק כאן טמון הכלב.
בזמן שהייתי רחוק מאבא במעשי, הבנתי גם את רוחק לבבי מאבי, חשבתי שאני לא מסוגל לדבר איתו. זו הרי כפיות טובה. לא הייתי מסוגל להישיר מבט לכיוונו. כואב. אבל מובן.
אבל היום, נכון שעדיין לא כל מעשי לשם שמים. ולא כל דרכי ישרות עם דרכו של השולחן ערוך, בכל אופן לא כדרכיו של אדם בריא. אבל בכל אופן, הרי כבר הגעתי להבנה הבסיסית שזה לא אני, אני לא אשם, אני לא חוטא. אני "חולה". חולה אנוש. כפסע היה ביני לבין מוות רוחני. בניסי ניסים ממש. בלי שום זכות. בלי שום הבנה, פתאום סחבו אותי לבית חולים לחולי נפש, מקום שנכנסו אליו אנשים מיואשים, חסרי בדל תקווה. ויצאו בגו זקוף. מחוזקים. עם כוחות חדשים. עם דרך חדשה. אשיות חדשה. נשמה חדשה.

נו...
אז אם אני מבין כל כך טוב את הדברים, למה עדיין אני לא מסוגל לדבר עם אבא???
מה המחסום שחוסם אותי מלגשת אליו. מלחפון פני בשולי אדרתו. למה אני מרגיש כזה רחוק?. למה הוא בשמים אי שם, ואילו אני פה לבד בארץ ציה ושומם?
למה אחרי 20 ימי נקיות, לכזה בוקר אני קם? למה?

הייתי מיואש. התחלתי לפחד כבר על עצמי. פחדתי לאבד כוחות בעיצומו של המירוץ. לא ידעתי מה לעשות.

אבל אז עלתה בי הארה.
"דבר אליו". אם אתה לא מסוגל לדבר איתו, פשוט, ספר לו על זה. ספר לו. תגיד לו. "אבא, א-לי אוהבי, נכספתי לראות פניך, אבל אפילו בשביל לדבר איתך לא קרבתי, אני מרגיש אטום, סתום. רחוק." דבר איתו על זה. תרד מימד. אם אני לא מצליח לדבר איתו, משמע אני עדיין שלב לפני, עדיין בשלב האפס. עדיין לא הגעתי לנקודת הזינוק. פשוט לדבר איתו על זה. הוא יקשיב. בטוח.

ודיברתי. לא בכיתי. הייתי יבש. הכרחתי את עצמי.
ככה זה היה בהתחלה. אחר כך זה כבר נפתח. בהתחלה קולי העלה חריקות של חלודה, בהמשך נשטפה החלודה, קולי העלה רעד. מדמעות. סיפרתי לו הכל, עלי ועליו, על שמור עיניך, על הכניעה. על הצעדים. על הרצונות. על העורף הקשה. על הגאווה, והכעס, והבושה. על הכל.
ולא ביקשתי כלום. לא שיגאל אותי. ולא שיקח אותי. ולא שיתן לי שפע. ביקשתי ממנו דבר אחד. "אבא היה עימי" היה עימי בכפור, ברוח. היה עימי בשמש, ביובש. בצמא. פשוט היה עימי. כי כשל כוח הסבל. "כוחי ועוצם ידי" לא הוכיח את עצמו. כוחי נשבר ברוח מצויה, עוצם ידי התקפל כנייר. תאוה קטנה, הסתכלות קטנה. וכבר הם אינם איתי. השאירו אותי לבד בהתמודדות.

ואז עלתה בי הארה שניה.
ההתלהבות גם היא מן השטן. כל פעם שבאה אלי מתנת ההתחזקות, והיא היתה מלווה ברוחות סער של התלהבות. הנפילה אחריה היתה כואבת פי מאה. ההתלהבות בסך הכל באה בשביל להפיל אותי אחר כך. השטן הביא אותה יחד עם ההתחזקות, בשביל לקחת אותה אחרי שבוע. ואז ההתחזקות כבר תיפול מאליה.

כל זה בהתחזקות רגילה. התחזקות של התלהבות.
אבל לא כאן. כאן אני הולך ובונה אישיות חדשה. חזקה. בוטחת. אישיות עם תעודות. כאן לא תועיל ההתלהבות, אולי תזיק.
נכון, חשבתי שאם שבוע אני יהיה נקי, יהיה לי כבר יותר קל לקום לתפילה. יהיה לי יותר קל להשאר שליו בכל מצב. יהיה לי יותר קל לעבוד על עצמי. אבל לא. ממש לא. כאן אני לא הולך למלחמה. אני לא הולך לנצח את התאווה. אני אפילו לא מנסה. אני יודע כמה זה מסוכן לנסות. יש לי נסיון רב בנסיונות עקרים שכאלה.
כאן אני הולך לבנות אישיות חדשה. "אל נא תקראו לי מרה, קראו לי נעמי".
אשיות חדשה נבנית בעמל. כל נדבך שיעלה צריך לעמוד על יסודות חזקים. כל עוד שהנדבך הקודם לא דבוק במיטב הכוחות. לא יבא אחריו הנדבך הבא. מבחירה.
זו התובנה שלי אחי יקירי.
תובנה של 20 יום בשמור עיניך.
יעקב

אחח אבא אני אוהב אותך.

אני אוהב גם את הושיעה, הוא היה השליח שלך הנאמן להעביר לי הבוקר את התשובה לשאלות שלי פה בפוסט.

הבוקר הושיעה הרים לי שני פוסטים. הפוסט הראשון הוא מלפני חודש, כשחזרתי אליך, כשהתחלתי שוב את הדרך. הוא רק עשה זה מול זה, אז מול היום.
הפוסט השני הוא הפוסט הזה שפתאום התעורר לחיים בדיוק ביום שאני זקוק לך במיוחד.

מקודם כשהנחתי תפילין והתפללתי אליך, הגעתי לתובנה עצומה.
אני שם לב רק להתקדמות במעשים, אבל אני לא שם לב להתקדמות בלבבות.

אני צריך הוכחה לזה שאני קרוב אליך, אני בטוח שאם התקרבתי אליך זה אומר שממחר בבוקר אני קם כל בוקר מוקדם רץ לתפילה, נמצא מהתחלה עד הסוף, מספיק זמן קריאת שמע, זמן תפילה, מתפלל בהשתפכות הנפש. מקבל פתאום חשק בלימוד. מקבל פתאום חשק במצוות. וכו'. ואם בדברים האלה אני לא רואה התקדמות, אני בטוח שלא היתה שום התקדמות.

אבל אני מפספס פה משהו חשוב, אמנם אחרי המעשים נמשכים הלבבות, אבל גם אחרי הלבבות נמשכים המעשים.
וההתקדמות שהיתה לי בחודש האחרון בבחינת הלב היתה קפיצה ממש, ויעיד על זה הושיעה (ההוא מהמשפחה), ולזה לא שמתי לב.

אולי לכן הרגשתי שעדיין אני רחוק ממך.
אבל מיד אחרי שהגעתי לתובנה הזאת מיד יצא לי מהפה במילים "אבא אני אוהב אותך".
כמה אתה עובד בשבילי, בשביל לקרב אותי אליך. איך שפתאום הרגשות שללי נטהרו הרבה יותר. איך שפתאום נהיה לי יותר קל עם אשתי. איך שפתאום אני אוהב אותה יותר באמת, ואני גם מסוגל להגיד לה את זה. איך שפתאום פחות דברים מפריעים לי בה.
איך שפתאום שמירת העיניים נהייתה אצלי הרבה יותר בטבעי (ולא שאין קשיים, אבל זה עם מודעות שהכנסת לי, אז הכל יותר קל ככה).

בקיצור תודה אבא
אני אוהב אותך.
כל רגע שאני מרגיש קרוב אליך אני מאושר.
אני רק מתפלל שהאהבה  הזאת תלך ותתעצם עד אין סוף.
רק היום שמתי לב כמה זה לאט... אבל בטוח!!!

i lov u אבא

יעקב שלך