אקדים ואומר: לא מצאתי את הדברים הבאים כתובים בספרות של תכנית 12 הצעדים, ומה שאני כותב זאת החוויה האישית שלי בלבד. התייעצתי עם הספונסר שלי לפני פרסום הדברים וקיבלתי כמה הערות חשובות שאותן הכנסתי לתוך הפוסט, אבל אין שום הכרח שמה שאני עברתי נכון גם אצל אחרים.
הנושא של המצפון הדתי העסיק ומעסיק אותי הרבה לפני שהצטרפתי לתכנית 12 הצעדים, כיון שההתנגשות בין המעשים שלי בהתמכרות לבין מה שרציתי להיות והאופן שבו ראיתי את עצמי בחלקים האחרים של חיי לא התסדרו. המצפון העיק עליי מאוד, ובמעורפל ידעתי שהוא גורם לי לדרדור במצבי הדתי. כאשר קיימתי מצוות בגלל המצפון, הרגשתי רע שאני עושה את זה רק בגלל המצפון. כאשר לא קיימתי מצוות המצפון ייסר אותי. חשבתי שהפתרון הוא להרוג את המצפון ואז יהיה לי שקט, אבל הסתבר שזה לא עובד ככה והמצפון פשוט מסרב למות.
כאשר הגעתי לתכנית של הצעדים, התברר לי שלאותו מצפון יש חלק לא מבוטל בהתקדמות ובהחמרה של ההתמכרות שלי אל התאווה. הסתבר לי שאפילו המצפון שהעיק עליי אחרי נפילות, אותו מצפון שהייתי משוכנע שהוא מגיע הישר ממחוזות היצר הטוב המבקש להבטיח שלעולם לא אפול שוב, הוא עצמו חלק מהמחלה וההתמכרות. חלק מהתהליך הוא הנפילה, וחלק מהתהליך הוא ההרגשה המבאסת שמגיעה מיד לאחר מכן, הרגשה שבעצם מכינה את הקרקע לנפילה נוספת, וזאת כיון שאני לא מסוגל להתמודד עם הרגשות כאלו, ולכן בורח. לאן בורח? כמובן, אל התאווה.
אז אמרו לי שהמצפון שלי התקלקל, וכעת אני צריך לנסות לחיות חיים משוחררים בהם אני מקבל את עצמי ביחד עם הדברים הטובים יותר והטובים פחות, אבל אני פחדתי כי חשבתי שאם אפסיק להשתמש במצפון באופן שבו נהגתי עד עכשיו, התוצאה תהיה ירידה דרסטית בקיום המצוות ובכל הצד הדתי של חיי. זה מצער כי זה אומר שהמון דברים קיימתי במשך שנים ארוכות רק בגלל המצפון וללא שום רגש או רצון אמיתי לעשות את הדבר הנכון. הנה לדוגמא הענין של תפילה. מעולם לא אהבתי להתפלל ולא התחברתי לזה בשום פנים ואופן. זה היה לי טקס משמעם ובלי שום נשמה, ולכן די וויתרתי עליו. אבל בכל זאת המשכתי להתפלל לפחות חלקים מסויימים או מידי פעם, וכעת פחדתי שאם אפטר מהמצפון בצורתו הישנה - גם זה ייפסק.
לקח לי זמן להבין שיש דרך אחרת. אני רק מתחיל להבין שאפשר באמת לקיים תורה ומצוות בגלל שאני רוצה להיות קרוב לאבא שבשמים ולא בגלל מצפון דתי נטו. אני יכול ללמוד או להתפלל או לקיים מצוות בגלל שזה הדבר הנכון, ולא בגלל שאני כזה חוטא נורא ואיום שחייב כעת להתפלל כדי שהשמים לא יפלו עליי.
לאחרונה היה לי שבוע שקט יחסית בעבודה, וחזרתי ללמוד את השיעורים היומיים שנהוג ללמוד בחוג אליו אני משתייך. לא עשיתי את זה בגלל מצפון, וגם לא היה לזה קשר להתמכרות שלי. בעבר כל התחזקות דתית היתה רק כתשובה לנפילות בתאווה, אבל הפעם לא היה לזה שום קשר, אלא פשוט למדתי כיון שחשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. בשבוע שלאחר מכן שוב הייתי עסוק נורא ולא הצלחתי לפנות לכך זמן, אבל לא הרגשתי כאילו אני כורע תחת עומס המצפון על כך שאני לא לומד. ידעתי שאני מתקדם ושאני רוצה ללמוד ולהתפלל ולהיות מחובר יותר לאבא שבשמים, אבל גם ידעתי שכאשר זה לא מסתדר ויש לי קשיים - אני לא הולך להלקות את עצמי ולהעניש את עצמי כי זה רק יגרום לי לחזור למקום שאליו אינני רוצה לחזור.
