בימים האחרונים ממש נהיה לי קשה עם כל התוכנית.
באה לי תחושה כזאת של אין לי כוח, עזוב אותך, מה הכנסתי את עצמי לתוכנית הקשה הזאת, הרי הרבה יותר נוח בחיי הפקרות.

היו לי ממש המון לגימות ביומיים האחרונים, וגם חוסר מצב רוח. גם רבתי קצת עם אשתי בצורה הישנה, (מריבה עם הרבה פגיעוּת). בקיצור לא טוב לי.

לא יודע למה זה בא לי פתאום אבל זה בא. (יכול להיות שזה בא בגלל איזה משברון בקשר לספונסר).

אני מרגיש רע. לא מחובר. לא מקושר.
אני מרגיש שלא התקדמתי הרבה בתוכנית, אולי בתאוריה, אבל לא במעשי.

לא נראה לי שזה יגרור נפילה, ככה בכל אופן אני מקווה. אבל כבר התחלתי לדאוג ולדמיין מה יקרה אם פתאום יבא לי לאונן, אין לי כרגע כמעט שום חסמים. אפילו הצורה של "יאלה עזוב ת'כול" כבר היתה לי, אבל לא עזבתי כי אני יודע שיש לי מה להפסיד.

אני לא רוצה להרגיש רע, אבל זה מה שאני מרגיש ואני לא יודע למה.

אוףףףףףףףףףףףףףףףףף.

יעקב

ברוך הבא למועדון
תרגיש בבית
זהו תהליך טבעי
לא אשכח כשהגעתי לקבוצה איזה חודשיים לתוך התוכנית,
וחלקתי בדיוק כמוך, פתאום קשה לי, ההתלהבות פגה, ההרגלים הישנים מזדחלים חזרה, וכו'
פתאום ראיתי את כל הראשים בחדר מהנהנים בהבנה,
סיפרו לי שכאן מתחילה ההתמודדות האמיתית
יש לזה שם
הקריז.
אך אל דאגה יעקב היקר,
זה יעבור, ויחזור ויעבור ויחזור.....
אבל לאט לאט המרווחים בין הקריזים גדל והולך ועוצמתם פוחתת והולכת ,
היה חזק , כלומר הודה בחולשתך ובקש כח ממי שלו מלא הכח.
בברכה מוטי

אני צריך ללמוד להכנע
אני לא יכול
בכל ה40 יום בקושי הצלחתי להכנע
ולא אמרתי אפילו פעם אחת את תפילת השלווה
משהו תקוע אצלי.
בא לי לבכות.

בכה תבכה
זה מצוין
אך זכור מאמר הכתוב
"אל תבכו להולך"
מוטי

חבר יקר,

אתמול בלילה היה לי קטע עם הספונסר שלי. אני כחולה נפש אמיתי כבר אמרתי לאשתי שאני עומד להחליף ספונסר. היא שאלה למה ואני די התבאסתי כי בסך הכל היתה איזה תקרית אפסית. אבל ככה אני, מכור להמון פגמים, ואחד מהם שהוא גם סימן היכר שלי נקרא "לשרוף את המועדון". כל פעם שמשהו לא מסתדר לי - אני שורף את המועדון, ולא משנה כמה המועדון חשוב ויקר לליבי.

זה נכון אגב גם לגבי העבודה והאישה וכן הלאה. כשמשהו לא נראה לי - אני מעדיף להתפטר ולעבור לגור בירח.

אחת הדרכים שעוזרות לי להיכנע, מופיעה בספרון "לחיות בפיכחון", והיא נקראת "לזכור את ההשתכרות האחרונה". אני מציע לך לעיין שם כי הדברים כתובים מאוד חזק. באופן כללי זה אומר לזכור את הרגשות המבאסים של אחרי הנפילה, את המיאוס העצמי וכל מה שבעצם הביא אותי אל התכנית.

בשבוע האחרון תקפו אותי מחשבות דומות. למה להלחם? מה הסיפור הנורא? קצת בשר ועור יכולים להזיק? נשכח ממני טעם המוות שבתאווה.
אין לי עצה איך לחיות את המוות... זה כל כך טעים ומלא חיים כשזה מרצד לי על המסך. אני לא מאמין לעצמי שכזה דבר מתוק וחמוד יכול להיות מוות, ריקבון, עובש,
אבל אם מחפשים איזה משל ודמיון כדי להמחיש את הנושא, נמשיל לאדם במדבר, צמא ועייף, גוסס מרוב צמא. ישלם כל הונו לכוס מים. עובר שם אונוען לבוש שחורים, מושיט כוס מים למסכן, הלה קופץ על המציאה, עט על ההזדמנות לחיות מחדש... והנה, האופנוען מתרחק 10 מ"ר... המסכן מתקרב, והרשע בשחורים שוב מתרחק, הפעם 30 מ"ר... הצמא המסכן בשארית כוחותיו מתקדם, אוזר כוח, הנה הוא כבר נוגע בכוס, האופנוען מתרחק 150 מ"ר... המסכן נשבר. אין סיכוי זה מדי רחוק. השכל מעורפל. המוות בפתח. כח ההשרדות ממאן ללמות, הוא זוחל במסירות נפש קדימה, מאבד דם, מאבד הכרה, אבל הוא מתקרב אל כוס המים... כדי לגלות שהאופנוען התרחק 300 מ"ר נוספים...
כזה הוא המרדף שלי אחר התאווה. הלא אני יודע שזה מוות. שבחיים לא אשיג את כוס המים. בחיים לא ארווה את צמאוני. בחיים האופנוען הרשע שמחליא אותי לא יפרגן לי חיים...
ההבדל היחידי ביני לבינו, שאני יודע שאינני במדבר. אינני לבד. אני אמנם צמא למים, אך אני קרוב סנטימטרים ספורים אל המעיין... למה לי לרדוף אחרי הרוח?
אני מאחל לכולנו שנזכה להריח את המוות שבתאווה ואת החיים שבהחלמה

אני לא יודע מה לעשות עם עצמי
אני פתאום מרגיש כל כך לבד וחסר אונים
מאיפה בא לי פתאום הדיכאון הזה??
אני צריך לנער את עצמי קצת.
הבעיה שכל דבר שאני חושב לעשות אני מרגיש שזה בריחה.

וסוד אהובי, הספונסר זה משהו קצת יותר עמוק ממה שהבנת,
זה פשוט ספונסר שאני לא מצליח להשיג אותו,
תחשוב לבד כמה זה מתסכל

תודה על ההקשבה

יעקב

יעקב היקר
אתה מוזמן לקבוצה הערב
לא תהיה לבד ,
ויהיה פחות קשה
ביחד
בברכה מוטי

מוטי אם אתה מספר לאשתי לאן אני הולך אני בא בכיף לקבוצה
בנתיים אני מוגבל טכנית (אלא אם כן היא יכולה גם להצטרף )

בקיצור אשתי לא יודעת כלום, ואין לי אפשרות להעלם לה בלילה
(אבסורדי, מי שיכול לא רוצה, ומי שרוצה לא יכול. גם בזה אבאלה שולט)

יעקב