יש לי פגמי אופי, המון. הם מנחים אותי. מובילים אותי. מתוים לי את דרכי.
למה אני מתבייש בהם?
כנראה שאני חושב שאני יצרתי את עצמי. אני אלוקים.
כי אם לא, למה אני אחראי על הבריאה הזאת שנקראת "אני". מה אני יצרתי אותה?
אני בסך הכל הגעתי לעולם עם מצב נתון. המטרה שלי עכשיו היא לתקן את פגמי האופי. מצויין. אבל למה אני כל כך מתבייש בהם?.
אולי זה חוסר ביטחון עצמי?. אני פוחד לקבל את עצמי על מכלול המגרעות שבי?
אני פוחד שלא יעריכו אותי מספיק אם יגלו שאני לא כזה מושלם?. תאורטית אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שאנשים מעריכים אנשים אמיתיים הרבה יותר מאנשים מושלמים. אבל מעשית, מעשית זה רחוק ממני.

שמתי לב שאני מוכן להודות בפגמי אופי בשני אופנים. א. במקרה שזה לא פגם חמור כל כך, ואם אני יודה בו זה יעזור לי פחות להאשים את עצמי. או שזה נותן לי תירוצים להסביר לסביבתי למה אני עושה כך כך, ובזה אני מוריד אשמות ממני.
ב. לאנשים שדעתם פחות חשובה לי. שמתי לב שככל שהאדם קשור למעגל הקרוב אלי קשה לי להודות בפניו בפגמי האופי שלי. זאת אומרת שאני מרגיש שמה שמחזיק אותי בחיים זה לא התוכן הפנימי שלי, אלא כמה מעריצים אותי האנשים בסביבתי.

אני צריך ללמוד שזה בדיוק ההפך.
אנשים לא אוהבים בסביבתם אנשים מושלמים. בדיוק כמו שאני לא סובל אנשים מושלמים סביבי. כי אם הייתי מסוגל לחיות עם זה, כנראה שלא הייתי צריך כל הזמן לחפש פגמים באשתי. הייתי חי איתה וחושב שהיא מושלמת. ת'אמת, מה רע?
אני יודע שאישתי תעריך אותי יותר אם היא תראה אותי מודה על האמת, גם אם האמת מכוערת. אני יודע שאשתי תאהב אותי יותר אם אני ישדר לה שאני זקוק לה ואני חלש בלעדיה. לפעמים כנראה הקבלה היא גם סוג של נתינה. אני לא מוכן לקבל מאשתי הערות כי אני לא מוכן לתת לה את התחושה שהיא יותר ממני במשהו.

למה אני כל כך מפחד? למה כל האשיות שלי סובבת רק סביב "מה יגידו עלי" "מה יחשבו עלי"? אין לי אישיות אישית משלי? משהו שלי, אישי, שלא קשור לאף אחד אחר?

אולי בעצם זה רק מגלה כמה אני אפס, כי אם לא הייתי אפס לא הייתי צריך להוכיח כמה אני חכם. לכן אני חושב שמשהו בבטחון העצמי שלי בי סדוק קצת. כנראה שאני צריך לחזק אצלי את הבטחון העצמי, שגם אם אני לא הכי חכם, הכי מוצלח, הכי יפה, אני עדיין שווה. בא לי להיות מי שאני. זה נראה לי יכול להיות כיף.

בנתיים אני נכנע. אני יודע שזה רצון ה'. אבל אני יודע שהוא גם מביא לי את ההתבוננות הזאת. הוא רוצה שאני יתחיל להתבונן בעצמי. יתחיל להכיר את עצמי. את חסרונותי, ואת מעלותי. כנראה שהוא מכין אותי ליום שאני יצטרך לספר לאישתי על הפגמי אופי שלי. הוא מפעיל אצלי עכשיו את תוכנת הריכוך.

אני מודה לו על זה.
ואני מתפלל לאבאלה שיתן לי עוד יום נקי, ושיסנן לי את התובנות בשביל שאני ידע איזה מהם לקחת ואיזה מהם לזרוק.
אני יודע שמכאן הדרך חד סיטרית. קדימה. קדימה להעצמה. קדימה לנקיות. וקדימה לאמת.

תודה רבה
יעקב

טוב שאתה מדבר על זה, למרות שאתה כבר יודע שהצעדים עובדים על זה, אם עובדים אותם.
אני בטוח שזה נותן לך איזה שחרור, כך ראיתי אצלי.
כשראיתי כמה מפגמי האופי שלי, במסגרת סדנה על הצעדים, התחלתי להפנים שאני באמת לא מושלם, באמת לא רק זה וזה וזה וכו'. אלא הרבה יותר.
השלב הראשון זה לקבל את העובדות האלו, לחיות את החיים עם המודעות לפגמים.
בשלב מאוחר יותר צריך לחוות את החוסר-אונים מול הפגמים ושימאס לי מהם כבר, שממש אתחנן בענווה לאלוקים שיסיר פגמיי אלה מאופיי.
שנזכה לעשות את הצדעים ביסודיות.