שלום חברים
את המכתב הזה שלחתי בבוקר לאחד החברים באישי
אחרי ששוחחנו הוא המליץ לי לפרסם אותי בפורום כצעד של הודאה בחוסר אונים שלי
זה היה המכתב:
אז למה אני אבוד...
ברוך ה' ובנס עצום לפני חודש וחצי במקום להמשיך להתדרדר וליפול לתהומות, התחלתי עם שמור עיניך. מהיום שנכנסתי ועד היום אני נקי ברוך ה'. המקום כמעט היחיד שאני גולש בו זה הפורום כאן, אני נמצא פה כל יום וקונה יסודות לחיים בריאים. התחלתי להשתתף בשיתוף היומי, כמו שאתה יודע, עם כל הקושי שבדבר, והכל טוב ויפה.
בערך לפני שלושה שבועות התחלתי להרגיש שאני תקוע ולא מתקדם. קראתי קצת על הצעדים, למדתי אותם תאורטית, אבל לא הצלחתי לתרגם אותם באופן מעשי. אני אכן שומר על העיניים ומאוד משתדל לא ללגום בכלל. זזה באמת עוזר לי. אני משתדל להכנע, אבל אני לא יודע איך עושים את זה. אני רוצה להרגיש חסר אונים, אבל אני לא יודע איך עושים את זה.
כתבתי טונות של פוסטים בשביל להרגיש מחובר ושייך, אבל זה לא נתן לי את התחושה של מחובר ושייך, אני עדיין מרגיש כאילו אני מנהל דיאלוגים עם עצמי, כמו בזמן המחלה. ולא כמו שלפי דעתי אמור להיות בזמן ההחלמה.
הבנתי שאני צריך ספונסר, בלי חונך אישי אני לא יודע מה הצעד הבא שאני צריך לעשות. אני נשאר תקוע באותו מקום. ובמחלה שלנו אין תקוע באותו מקום, או שהולכים קדימה, או שהולכים אחורה. אז כנראה שלאט לאט אני הולך אחורה.
ניסיתי להשיג ספונסר במשך כשבועיים וזה לא כל כך הסתדר.
בנתיים ניסיתי לארגן לעצמי קבוצת חברים, החברים באמת טובים, אבל אני עדיין לא מרגיש שייך. ניסיתי להתייעץ כמה פעמים עם אסירותודה, הוא באמת יעץ לי דברים טובים, אבל אני עדיין לא מרגיש שייך. דיברתי עם כמה חברים אבל אני לא מרגיש שהתקדמתי משהו עם הדיבורים האלה. סיפרתי להם על עצמי, על הקשיים שלי. אבל אחרי שיחה אחת נהייה שקט על הקו. אני לא מוצא פתאום סיבות להתקשר. קשה לי, אני כותב בפורום. כאוב לי, אני כותב בפורום. אני נשאר כל הזמן במצב של דיאלוגים ביני לבין עצמי כמו בזמן של המחלה. אף אחד לא הדריך אותי מה צריך לעשות הלאה.
אחרי שבועיים שמאוד ניסיתי לקבל ספונסר (זה היה דחוף לי כבר, ולא היתה לי סבלנות) - זכיתי בספונסר. הייתי מאושר. זהו מעכשיו סוף סוף יהיה לי מישהו שידריך אותי איך מתקדמים מהמקום שאני תקוע בו הלאה.
אבל זה לא היה פשוט כי לא הסתדרנו עם השעות וגם אישתי לא יודעת כלום, ואני לא יכול להתחיל לאחר לה פתאום, היא גם לא יודעת על הפלאפון שלי, ככה שהמצב מסובך. אבל לא נבהלתי אמרתי לעצמי שלאט לאט זה יסתדר.
מאז אני מנסה להשיג אותו ולא מסתדר עם זה.
בזה כבר התחילה ממש הירידת מצב רוח שלי, ועליית הטורים בחזרה. אפשר לומר שיש לי התמודדות חדשה עם התאווה כמעט כל עשר דקות. אני מחזיק את עצמי בשיניים, בגלל שה44 יום של נקיות לא באו לי ברגל. אבל לאט לאט אני מרגיש שאני מפספס את המעלות שהשגתי לעצמי בחודש וחצי האחרונים.
חבר מהפורום המליץ לי ללכת לקבוצה חיה. אני יכול בבוקר. בצהרים אני בכולל הקשוח מחוץ לעיר. ובערב אני בבית עם האשה שלא יודעת כלום משמור עיניך. הוא סיפר לי שהוא שמע שנפתחה קבוצה חדשה של אס. איי. באיזור מגורי בשעות הבוקר. הוא הביא לי טלפון של איש קשר להתקשר. מעל שבוע אני כבר רודף אחרי האיש קשר הזה ועדיין לא היה לו זמן לדבר איתי. זה כמובן לא תרם לי למצב רוח.
אתמול החלטתי להזיז את עצמי, והתקשרתי לאחד החברים, סיפרתי לו שקשה לי וכו' והיתה שיחה מאוד מרגיעה ומועילה, בסוף הוא הביא לי טלפון אחר של רכז אס. איי. באיזור מגורי, והוא אמר לי לנסות להתקשר אליו.
די מעודד התקשרתי לרכז, אבל מהשיחה הזאת יצאתי עם רגליים קרות. הוא היה איש מאוד נחמד, אבל הוא שאל אותי 2 שאלות. 1 אם תמיד אני מתמודד לבד, או שפניתי פעם לעזרה. 2 אם אני מוכן לעשות הכל בשביל לצאת מהמצב שאני נמצא בו. לגיטימי. אמרתי לו שאף פעם לא פניתי לעזרה, ותמיד ניסיתי לעזור לעצמי לבד. ושככל הנראה לי אני מוכן לעשות הכל בשביל להחלים.
בהמשך השיחה יצא לי לספר לו שההתמכרות שלי מוסווה מאשתי באופן מושלם. חצי שנה לא דרכתי בכולל בוקר ואשתי לא ידעה כלום. נפגשתי עם נשים\בחורות ומעולם לא הגעתי דקה אחרי הזמן הרגיל הביתה, הייתי זהיר כמו נחש. וכאן הוא נתן לי את הבום, הוא שאל אותי כך "אם היה לי את הכוחות לשמור על עצמי כל כך מאשתי ומהסביבה אולי אני לא חולה, אולי עם הכוחות האלה אני ילך ויוציא את עצמי בכלל מכל הסיפור הזה, בכוחות עצמי".
אני כמעט התחלתי לבכות. שבוע שלם אני רודף אחרי אנשים עד אליו הגעתי, בשביל שיעמיד לי מראה מול הפנים ויראה לי שאני לא מוכן לעשות הכל בשביל להחלים, ובשביל להראות לי שאני יכול אולי להחלים לבד?.
אמרתי לו שאני רוצה להצטרף לקבוצה של אס. איי. בבוקר. הוא אמר לי שזו קבוצה חדשה, ועדיף לי להצטרף לקבוצה של ותיקים אחרי הצהרים וכו'. ניסיתי להסביר לו שזה קצת בלתי אפשרי מבחינתי לפספס את הכולל הנוקשה הזה פעם או פעמים בשבוע. וזה בלתי אפשרי מבחינתי להעלם לאישתי בזמנים שעד היום הייתי איתה. גם בתקופת המחלה לא עשיתי כאלה דברים.
הוא רק הוכיח לי מזה שאני לא מוכן לעשות הכל. הוא אמר לי שאם הייתי חולה סרטן לא הייתי עונה לו את התשובות האלה. וגם אם לא הייתי רוצה לספר לראש כולל כבר הייתי יודע מה לעשות.
נראה לי שעדיין אין לי מספיק אמון במערכת (או אמונה), בשביל להתחיל לשבור כלים בשביל זה.
בכל אופן אני התבאסתי לגמרי. שלושה שבועות שאני במרדפים אחרי אנשים ובסוף אני נשאר באותו מקום. בלי חברים. בלי ספונסר. ובלי קבוצה חיה. רק אני והדיאלוגים שלי עם עצמי, במציאות, ובפורום.
נרעדתי מהמחשבה שעלתה בי, לפרוש מהכל. לא ליפול חלילה, זה ודאי לא בא לי. אבל לעזוב את המאמצים, להשאר בפורום, להתקשקש ולא להמשיך הלאה.
אבל הבנתי שהיחיד שידפק מהעונש הקבוצתי הזה הוא אני. לכן פניתי אליך. זה הכל.
תודה ...
תודה שקראת עד הסוף את השטויות שלי.
יעקב
אני רק רוצה לספר לכם שאחרי שעשיתי צעד שלישי ופניתי לאדון כל שיושיע אותי, הערב הצלחתי ליצור קשר עם הספונסר וקבענו זמן קבוע.
גם החבר מאס. איי. שרדפתי אחריו שבוע התקשר אלי פתאום. וקבעתי איתו דברים בקשר לקבוצה החיה.
אז כנראה שאלוקים יודע לעזור כשמבקשים ממנו.
באהבה
יעקב
