קשה לי עם הדבר הזה. למה אי אפשר לשמוח במה שיש לי?! למה צריך לשמוח שאני לא משהו אחר?!
מה רע להיות גוי אם זה מה שאלוקים רצה שתהיה?

למה גוי לא מברך ברוך שלא עשני יהודי??

לא ממש מצפה לתשובה. אני רק רוצה שאני כבנאדם דתי שגם מלמד תורה ומדריך רוחני לא פעם... לא קל לי בפנים עם הדבר הזה.

פעם לא הייתי מעיז לגלות למישהו שאני חושב כך. לאחרונה התחלתי לדבר על כך בקבוצה ועם הספונסר...

אני לא יודע את התשובה, אבל אני יכול לנסות לענות מה שעבר לי בראש.
דבר ראשון, השאלה יותר רחבה קצת- למה בעצם שלא כולנו נברך רק "שעשני כרצונו" במקום שרק נשים יברכו זאת וגברים יברכו שלא עשני אשה? אם נברך פשוט "שעשני כרצונו" במקום שלא עשני אשה ובמקום שלא עשני גוי (ואולי במקם גם שלא עשני עבד...) זה יהיה יותר ראוי ויבטא יותר את תחושת התודה שלנו לה', שהרי אנחנו מודים לו לא משנה איך הוא יצר אותנו או מה הוא עשה איתנו.
ועוד יותר מכך! למה לברך אשר נתן לשכוי בינה? הרי יכולנו לברך פשוט שברא את השכוי כרצונו, שהרי גם אם לא היה לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה היינו מודים לה' על כך! ועל זה הדרך, ניתן לברך בעצם את ה' על הכל, אז למה אנחנו כל פעם מצמצמים את הברכות לדברים ספציפיים? ניתן לשאול זאת גם על ברכות על אוכל- הרי לא משנה מה היה האוכל הזה עכשיו הייתי מברך עליו, אז למה לצמצם את זה לבורא פי העץ? אפשר לברך רק 'שהכל', ברכה כללית על כל הבריאה ונראת גם הכי מכובדת, לא?
בנוסף לנקודה זו, השאלה שלך נוגעת בנקודה נוספת- למה לברך על דרך השלילה- להגיד ברוך שלא עשני כך במקום להגיד ברוך שעשני כך.

שוב, אני לא יודע את התשובה, אבל אני עונה מה שאני מרגיש בהקשר לתוכנית. לצערי הרב אני לא נקי תקופה ארוכה ולכן דעתי משובשת ואני לא רואה את התוכנית כמו שצריך, לכן מראש אני לא חושב שאגיע לאמת.

כאשר אני כותב אסירויות תודה לה' בתוכנית, אני משתדל לכתוב כמה שיותר אסירויות תודה. אם אכתוב לה' רק אסירות תודה כללית- "ה', אני אסיר תודה לך על הכל." אני  לא ארגיש מחובר לכך באמת. זה לא יתן לי דבר. זה לא יתן לי תחושה שאני באמת אסיר תודה לו. אם נברך רק ברכות כלליות- תודה ה' שבראת הכל כמו שרצית, אנחנו לא באמת נרגיש את זה. אבל כאשר אני אומר לה' תודה על כך שקמתי בבוקר למרות שרציתי לישון עוד קצת, או כאשר אני מודה לה' שנתן לי כוח לקרוא בספרות היום, אאני מרגיש את זה ממש! אני חי את זה! אני לא סתם כותב אני אסיר תודה, אני באמת מרגיש אסיר תודה! גם כאשר אני מברך, אם אני מברך על משהו ספציפי, על פרי העץ, על שנתן לשכוי בינה, אני באמת יכול להתחבר לאסירות תודה לה'.

בקשר לנקודה השנייה- כל יום שאני נקי, אני אסיר תודה לה' גם על הנקיות אבל גם על כך שלא נפלתי. למה אני אסיר תודה על דרך השלילה? הרי גם אם הייתי נופל הייתי אסיר תודה! אז למה עכשיו אני כותב אסירות תודה על כך שלא נפלתי? מילא לכתוב על כך שאני נקי, זו המציאות ואני אסיר תודה לו על המציאות, אבל על כך שלא נפלתי האם אני אסיר תודה? בין אם הייתי נופל ובין אם לא הייתי אסיר תודה, אז מה זה משנה? הייתי הרי אומר שאני אסיר תודה שנפלתי והוא עשה את רצונו ולא את רצוני, אז מה הרעיון?
הרעיון הוא מאוד פשוט- אני אסיר תודה בתכלס על המציאות עכשיו- על כך שאני נקי או חס וחלילה על כך שנפלתי, אבל אני כותב שאני אסיר תודה על כך שלא נפלתי בשביל להדגיש את המציאות שאני נמצא בא עכשיו- שאני נקי לעומת המציאות שיכולתי לחיות בה. זה מחזק אצלי מאוד את ההרגשה של האסירות תודה.
אני חושב שזה די דומה לברכות- אני מברך ברוך שלא עשני גוי למרות שגם הפוך הייתי מברך, אבל אני עושה זאת בשביל להדגיש את מה שיש לי לעומת מה שיכולתי להפסיד- את כל המצוות וכל הקרבה הזו לה'. אין רע להיות גוי אם זה מה שה' רצה שתהיה, גם אין רע בנפילה אם זה מה שה' רצה שיהיה, אלא שאנחנו רוצים להרגיש את הטוב שה' עשה איתנו, לכן אנחנו מודים לו על כך שלא רע לנו.

אני מקווה שהצלחתי להסביר את דבריי ואני מקווה שהם התקרבו לנקודת האמת.
כל הכבוד לך על השיתוף ברגשותיך, זה מה שחשוב באמת. השאלות והתשובות עצמן הן לא העיקר, העיקר זה מה שאתה מרגיש, העיקר זה לא להשאיר כלום בבטן!
בהצלחה!

יוסף (יהודה)
לי בכל אופן הצלחת להסביר את הדברים, בצורה ברורה ומעולה.

תודה רבה

את השאלה הזאת אפשר לשאול גם באופן רחב יותר. למה בכלל אני צריך להתפלל לה'? הרי כל מה שהוא עושה זה הכי טוב עבורי, וגם התפילה היא ש"רצונך ייעשה", אז למה להתפלל?

לעניות דעתי הנקודה היא שבפירוש ישנם דברים שאלוקים נותן לנו מרחב בהם ורוצה שנתנהג בצורה מסויימת. הוא רוצה שנתפלל והוא יתן לנו את הטוב ביותר.

הוא גם רוצה שנודה על דברים שקיבלנו, וחלק מהתודה היא לא רק כמה טוב לי אלא על ידי שאני רואה כמה רחוק יכולתי להיות. אני למשל מודה לה' על כך שאני בתכנית, וחלק מזה הוא גם הענין שישנם אחרים שלא זכו. נכון שאם אלוקים החליט כך - זה הטוב ביותר עבורם, אבל אני מודה לה' שנתן לי את הזכות להיות בתכנית ולא להמשיך לסבול כפי שאחרים כן סובלים.

אגב, היופי הוא שישנם דברים שעד היום לא חשבנו עליהם בכלל כי הם עברו לידינו, וגם אם חשבנו - לא העזנו לתת לעצמנו באמת להיסחף בהם כי פחדנו שהם יערערו את היסודות עליהם אנחנו נמצאים (והיסודות שלי היו מאוד רעועים). כעת בתכנית אני יכול לשאול שאלות ולנסות להבין, וגם אם לא אקבל תשובה - אמשיך לצעוד.

אממ...
קפץ לי עוד רעיון בנוסף למה שאמרו:
אני והגוי, נראים אותו הדבר, אין הרבה הבדל.
יהדות?
גם לו יש דת...

בקיצור אני די יכול להיבלע בעולם ככה, לשכוח את התפקיד שקיבלתי, לאבד את ההערכה לתפקיד.

אני לא יודע למה תיקנו חז"ל את הברכה הזו.
אבל אולי זה פשוט כדי להזכיר לי שיהדות זה כזה דבר חשוב, שההבדל ביני ובין גוי כל כך מהותי...
שיש על זה ברכה!
אני אומר תודה כל בוקר על משהו שלא ממש עושה את ההבדל...
אולי ייכנס לי יום אחד בראש שיש כאן משהו,
אני שונה מכל העולם.
יש לי תפקיד, אחריות שאחרים לא קיבלו מסיבות שאינני יודע.
אם אני מסתכל על העולם מלמעלה, מנסה להבין למה זה כך וההוא כך.
אני אשאר למעלה...
אבל כנראה שאני צריך לעשות זום אין (יענו, התקרבות), להיכנס לנעליים שלי, ולראות מה זה אומר שאני יהודי, מה תפקידי בעולם.

כל פעם שאני שוכח, ומתבלבל, מגיע עוד בוקר:
"...שלא עשני גוי". בשם ומלכות.

זה בקיצור הרעיון, מבוסס על מה שכתוב בגמרא שבת שכל הנותן מתנה לחברו צריך שיודיעו
כדי שתרבה אהבה וגם כדי שידע להעריך ולא ילך להחליף בחנות...

פשוט נפלא

תודה לך אונלי. הסבר נפלא. אני אוהב את נקודת המבט שלך.
שבוע שמח ונפלא

תודה לכל המגיבים.
לצערי לא ממש השתכנעתי אבל האמת שהבעיה שלי היא בכלל עם נוסח התפילה.

הרי במקור כל הנוסח נכתב על מנת להקל עלינו כבני אדם להביע את עצמנו. והיום זה גורם לפרדוקס שאני יודע שקיים לא רק אצל מכורים!
בשבילי במשך שנים נוסח התפילה זה ממש תחושה שמישהו (שהוא לא אלוקים) אומר לי איך להרגיש כאשר אני מדבר לאלוקים. וזה מאוד קשה, בפרט בימים שיש לי ממש רגש ורצון להגיד לאלוקים משהו אחר ובסגנון אחר. משהו שמבטא את מה שיש לי בלב...
שורה תחתונה: נוסח התפילה נכתב על מנת לעזור לנו לבטא את עצמנו. כיום, זה פועל על רבים את ההיפך הגמור.

קיצרתי במקום שהייתי יכול להאריך...

ועל זה נאמר
העיקר הכוונה

לא אנסה לשכנע, אשתף בחוויה שלי, אני רציתי לברך שעשאני כרצונו. באמת.  אמר לי הספונסר שלי שהתפקיד שלי כמכור יהודי הוא שונה משאינו יהודי, ובגלל המרדנות המוטבעת בי כדאי לי להיות כפוף לסמכות של חז"ל.

למרות שאני מזדהה עם חוסר הנוחות של הכללים הברורים, כיום יש לי יותר סובלנות והבנה לצורך בהם. לא יתכן שיבוא חייל ויחליט על דעת עצמו לשנות מיקום הצבת כלי מלחמה או אסטרטגית לחימה, נקודת המבט של מפקדיו אחרת...

ישנו מרחב לעצמאות אישית, אבל צרכי הכלל מחייבים כללי משמעת נוקשים.

קדימה צעד. 

Ihope כתב on 04 פבר' 2013 10:50:

אני תימני.
בנוסף לנוסח התפילה אני עוד צריך להגות אותה בהגיה שאני לא משתמש בה ביומיום.

זה עוד ריחוק בשבילי.

לפעמים אני מצליח למצוא את עצמי בנוסח התפילה ולפעמים לא. (אולי בסוף הפוסט אני אאריך)
אבל יש לי לפעמים גם הסתכלות של צעדים ויעד.
כשאני לבד, מתפלל מהלב מה שיוצא לי.
זה הכי טוב.
אבל אני יכול להגיע לכל מיני מקומות מצד אחד ולפספס מקומות מצד שני.
ואז באים חז"ל ואומרים לי איך זה צריך להיראות.
נכון, אני לא שם עדיין, רוב הזמן.
אבל יש לי דוגמא לאן לשאוף!
זה כמו שאני כותב למלך מכתב, לוקח דף מאיזו מחברת, עפרון שמצאתי בהישג יד ואז אני כותב
זה הכי אמיתי.
אבל יש גם מעבר לזה, יש לאן להתקדם.
לא כל הזמן הולכים עם טיטול ומטרנה, יש עוד שידרוגים...
אז התפילה מהסידור זה כמו לכתוב עם מחשב, במעבד תמלילים משוכלל...
שעד שאני אלמד את כל הפקודות וארוץ בו...
עד שהכל יזרום ואוכל לשפוך את הלב דרך כל הפרטים והאילוצים הטכניים וכו' וכו'....
בינתיים הלב שלי לא שם.
אבל זה בסדר. בינתיים
הלב עם הנייר, והשאיפה אל המעבד תמלילים והניסוח המדוייק.

יום יבוא וזה ישתלב. בינתיים אני בקורס.

ועכשיו מה שהבטחתי מקודם, מקווה לזכור וגם לקצר:
"מחיה מתים" - כמה פעמים רציתי למות, הרגשתי מת...
"מקים אמונתו לישני עפר" - הייתי שם. בעפר. מתחת לאדמה. זכרת אותי, האמנת בי ונתת לי אמונה.
"וקדושים כל יום" (הייתי מדלג.. אבל גם עלי מוטל להתפלל את זה, מעניין למה)
"חונן לאדם דעת" - כאן אני ממריא בד"כ אז כנראה שזה בא לקרקע...
"השיבנו, והחזירנו בתשובה" - לפעמים אני מתעורר כאן ולפעמים שוכח.
"ראה בענינו, מהר לגאלנו" - תפסו לי את הראש, שולטים עלי כל התאוות האלו, אני בגלות, נמאס לי מזה.
"רפאנו" - בד"כ לא מכוון, ממשיך בדמיונות של קודם. חבל.
"ברכנו" - -"-
"תקע בשופר גדול לחרותינו" - המשך של "מהר לגאלנו"... "ושא נס לקבץ את כל גליותינו" - כל מה שפיזרתי ואני צריך לאסוף (והמבין יבין)
"השיבה שופטינו, ומלוך" - בראש שלי יש חגיגה, עושים מה שרוצים, הלוואי יחזרו השופטים הראשונים, האמיתיים.
"למינים ולמלשינים" (כולל היצר הרע שאלוף בלהלשין), "ומלכות זדון" - מכוון על עצמי שאעקר ואשבר המהרה (אני יודע, שנאה עצמית וכו' אבל  זה מה שאני מכוון)
"על הצדיקים וכו'" - שיהיה לי בטחון (אני מתפלל מה שנוח, לצערי)
"תשכון בתוך ירושלים, ובנה אותה" - יש לי ירושלים בראש, חרבה לגמרי, שועלים הילכו בה. אני לא מרגיש את ה'. הבית שלו חרב. אצלי בראש, בלב. זה הכי כואב.
"את צמח דוד" - לא ממש מכוון אלא אם כן אני בשוונג טוב מהברכה הקודמת.
"שמע קולנו" - תפילה בפני עצמה, כאן אני שם את הלב עם הניירות הפשוטים שלי מקודם ומבקש מה שיש לי על הלב, מספר קצת מה שעובר עלי. שיחה.
"רצה" - קשה לי לכוון ב"ותפלתם מהרה", זה בלשון נסתר.
"מודים" - לא מצליח לכוון, זה עף מהר מידי.
"שים שלום" - שיהיה שלום בתוכי, אם תרצו: "בלאנס"
השאר אני לא מצליח לכוון, בד"כ יש קדושה או קדיש באמצע או כבר הרבה קודם... (הלכות הפסק בתפילה)

איי, איי, צומי צומי.
לפחות יש חיוך עם כל איך שאני נראה בעיני עצמי.
ברוך ה'!

חבר כתב לי משהו טוב.
היה איזה מרצה שאני מכיר שדיבר על אמונה בתורה. וישבה שם מישהי בצד ולא אמרה כלום אבל שתיקתה הייתה "רועמת".
אז הוא פנה אליה ושאל: "האם את לא מסכימה עם משהו" "האם יש לך שאלה"?
אז היא ענתה: "כן, אבל יש פה כל כך הרבה שאתה משכנע אותם באמונה ואני לא רוצה להרוס להם"
אז הוא אמר לה: "התורה קיימת כבר אלפי שנים... נראה לך שאם שאלה אחת את תהרסי את הכל..."

אהבתי