נמאס לי לקבל כל דבר בשלווה,
נמאס לי להיות מוכרח לעשות פעולות.
נמאס לי לעשות סדר יום, ולאכול את עצמי על כל אי-עמידה בו.
נמאס לי מהטינות ופחדים שמנהלים את חיי.
נמאס לי מהחיים האלו.
אני לא רוצה להיות מכור.
אני רוצה להיות משוחרר.
אין לי ברירה.

לפעמים אני שואל את עצמי,
אם אני עומד מול לוח עם 2 כפתורים,
1. כפתור שכשלוחצים עליו אני נהיה משוחרר, חופשי, שולט על חיי.
2. כפתור שכשלוחצים עליו מתקיים רצון ה' ותוכניותיו עבורנו.
על איזה כפתור תלחץ?

הלוואי שאני אדע מה אני רוצה.
אני רוצה קודם כל לרצות משהו בכלל.

יהודה המתוק, אז אתה כן יודע מה אתה הרוצה. לרצות. זה המון יש כאלו שלא רוצים. גם לא לרצות.
אתה יודע מה אני רוצה? עוד ערבית בחיזונך. באמת. אהבתי.

לרצות? נראה לי שאם הייתי יודע לרצות לא הייתי חולה.
אפילו את התאווה אני לא רוצה.
לא מעניין אותי בכלל להיות יותר טוב.

יהודה אני מאוד מזדהה עם הפוסט שלך, המחשבות האלה עולות אצלי כל יום 20 פעמים.
מה לעשות נדפקתי. ואז? לפחות שישאר משהו לאכול מהשניצל (איזה כיף שיש סמיילי, וזה לא אני שצריך לחייך. נראה לך שאני מסוגל?)

ה' אוהב אותנו
בהחלמה לכולנו

ליעקב
תודה על ההזדהות.
ולאסירותודה
תודה, העלית לי חיוך על השפתיים.

המבט חדר גם הפעם פנימה...

באמת באמת?
זה שאומר בתוכי כל הזמן את מה שיהודה וכולם כאן פחות או יותר.
אותו קריין מהולל וכריזמטי...
זה לא באמת אני.
הוא משתלט, אומר דברים בשמי, גורם לי לחשוב שאני באמת כזה.
שאני באמת רוצה לעשות מה שאני רוצה מבלי שיגידו לי מה לעשות.
חונק אותי בצעקות שלו, בעוצמה שלו.

אבל זאת הנחמה שלי:
בפנים בפנים, עמוק לגמרי
לא בגלל שאני מרגיש
רק בגלל שזה כתוב.

בפנים בפנים, זה לא אני.
אני זה משהו אחר.
אני יכול לומר מתוך נקודת האמת מבעד לכל העננים והמחסומים
אבא!
אני רוצה באמת להיכנע אליך.

ואז הוא מתחיל לשדר עוד פעם...

ועכשיו שזיכה אותי ה' להיות פה.
הצעקות של כולם ביחד
מצליחות להזכיר לי יותר שאני זה לא הוא.

תודה לאבא שבשמים שהיה איתי כשלא הייתי איתי.
ותודה לכם!