חברים יקרים ואהובים,

האמת היא שאני רוצה לכתוב את הפוסט הבא כבר כמה ימים, או מדוייק יותר לומר שאני רוצה לכתוב את הדברים מהרגע בו הסתיים הכנס המדהים ביום ראשון בלילה, אלא שרק כעת מתאפשר לי לשבת ולכתוב. מצד אחד כבר עברו כמה ימים והעוצמות של הכנס אולי נחלשו מעט, אך מצד שני הזמן שעבר נותן לי מעט יותר הזדמנות לראות את הדברים במבט רחב יותר, ובפרט לאחר שנפגשתי ושוחחתי עם חברים נוספים (גם כאלו שהשתתפו וגם כאלו שנבצר מהם להשתתף).

הכותרת של הפוסט היא "חלום שהתגשם", אבל לא ברור לי איזה חלום כיון שהיו כל כך הרבה חלומות שהתגשמו ביום ראשון בערב... ובכל זאת, אין ספק שהחלום הכי גדול הוא החלום שאף אחד לא העיז אפילו לחלום. מי היה מעלה על דעתו לפני שנה, שבמלאות שנה מאז יצא לדרך שמור עיניך בעברית, יתאספו יותר מחמישים איש לכנס שכולו החלמה. חמישים איש שמכירים בכך שהם בבעיה עם התאווה, והם מוכנים לעשות הכל כדי להפסיק להיות שבויים בכך. חמישים איש שהתגברו על מחסומי הפחד והבושה (האמיתיים והמדומיינים) והגיעו למפגש חי, אמיתי, עוצמתי.

הכנס הזה הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שישנה דרך וישנה אפשרות, ומי שהגיע לקרקעית ולא מוכן להמשיך לסבול - יכול לחיות אחרת. לא חייבים להמשיך להשתמש בתאווה כל החיים. הדרך אמנם לא קלה, אבל היא קיימת ויש רבים שהולכים בדרך הזאת. זה לא מובן מאליו, לא העובדה שיש דרך, ולא העובדה שישנם רבים כל כך שמוכנים לעמוד מול עצמם במראה ולומר שהם מכורים לתאווה, ובודאי לא העובדה שישנם רבים כל כך שהגיעו להשתתף במפגש הגדול והעוצמתי הזה.

לצד החלום הגדול שהתגשם, היה לי גם חלום קטן יותר שהתגשם. החלום שלי היה לפגוש את החברים אותם אני מכיר טוב כל כך. זה היה מצב מוזר, כאשר חברים יקרים כל כך לליבי, איתם אני חולק את הדברים הכי משמעותיים בחיים שלי, ומעולם לא נפגשנו... התחלנו להכיר בפורום הנפלא שלנו והיינו בסך הכל כינויים. "זלמן" הכיר את "מוטי ראוי" וכן הלאה. אחר כך היתה שיחת הטלפון הראשונה שהוסיפה קול (ולעיתם גם שם אמיתי) אל התמונה שהתרחבה, ולבסוף כאשר החלו המפגשים החיים, נוספה (באמצעות שיחת הועידה בוידאו) הדמות אל הקול והכינוי. אבל את רובם המוחלט של החברים לא זכיתי לפגוש. אמנם קיימנו כאן (בארה"ב) פגישות לחברים המקומיים, אבל רוב החברים נותרו עבורי דמויות וירטואליות מעט. זה מוזר לכתוב את זה על הדמויות הכי אמיתיות בחיים שלי.

רגע אחרי שהכנס יצא לדרך, הרגשתי את הצביטה בלב. כולם ייפגשו ואני אוכל רק לצפות בכך דרך מסך המחשב הקר. אבל יש לי אבא אוהב והוא החליט שהגיע הזמן. ברגע האחרון עליתי על טיסה שנחתה בארץ בשעה שראשוני החברים כבר החלו להתאסף. הספונסר הציע לשמור על בואי בלי פרסום. הוא טען שמי שיגיע בגללי, הוא מגיע בגלל אישיות ולא עקרונות. אנשים צריכים להגיע בגלל שחשוב להם, ולא כדי לפגוש את האורח מחו"ל. והמפגש הזה היה מרגש מאוד. אני לא אדם רגשן מטבעי, אבל הרגעים האלו של המפגש עם החברים בכנס הראשון של שמור עיניך נחרטו אצלי כרגעים יקרים ומרגשים.

ישבתי עם כולם והאזנתי למסר של האורח, שמעתי אותו מספר על עשרות שנים, שמעתי את החברים שואלים כיצד גם הם יכולים להגיע להחלמה שכזאת ומתחבטים שוב בשאלה הנצחית של חולה-חוטא. היה לי רגע מיוחד כאשר הגיע זמני לומר: "שלום, שמי... ואני סקסוהוליסט". לא עוד כינויים שמאחריהם אני צריך להתחבא אלא לבוא ולצהיר בפני כולם מי אני ומה שמי.

קשה לי להאמין שכל זה התרחש במציאות. קשה לי להאמין שיותר מחמישים איש אכן קפצו אל המים, קשה לי להאמין שזכיתי להיות שם ולקחת חלק בכך, קשה לי להאמין שבתוך שנה אחת בלבד הגיעו רבים כל כך להחלמה. אבל זה היה. כעת, שוב ממרחק אלפי קילומטרים, אני יכול רק להיזכר באותם שעות יפות, ולהרהר ביני לבין עצמי מה מתכנן לנו אבא שבשמים בעוד שנה?

תאמין אח שלי, לפחות תמונה אחת למזכרת יש לך. שמת את העקרונות לפני האישיות ולכן רגשת, זה הכח של המתנה שקיבלת ואתה מעביר במסירות יותר משנה. זה הכח המיוחד של החברים בשמור עינך.

בל"נ גם אני אכתוב בקרוב על החברים הנפלאים שהרימו ארוע משובח שקם לתחיה מרגע לרגע. אני רוצה לכתוב בעצמי כי אני מכיר מכורים ומכיר ארועים והיתה כאן סייעתא דשמיא לא רגילה.

סוד יקר, שנה הבאה? המציאות תעלה על כל דמיון. ההיית מהרהר לפני שנה שתהיה 'חגיגה'? שכך היא תראה?

שנמשיך בהחלמה. היום.
אוהב.

סליחה שאני מתערב
אבל אותי לא מעניין עקרונות או אישיות
אני כמעט בכיתי משמחה לראות חבר אהוב, שאת קולו אני משייך עם קולו של הבורא
שקרא לי לתוך הבור
היגיע זמן גאולתכם
תודה אסירות על החזון, תודה לנעם ה ולכל החברים על שאר הארגון
ותודה לך סוד שעשית את כל הדרך הארוכה
ותודה לך ה' על קריאת ה'וחלמתי' שקיבלה פנים חיות באותו ערב

ותודה לכל המארגנים שאעלו את זה לקו וכך גם אנו, ארבעת החברים שנשארו מאחורה, בארה"ב, יכולנו להאזין.

ו-רגע, איך שכחתי? לא הייתי יכול לעלות על הקו אם זה לא היה קורה ביום ראשון. אז גם אם זה קרה בלי כוונה זה קרה עם מכוון.

סוד, בהחלט היתה הפתעה גדולה לפגוש אותך, ולקח לי כמה שניות לקלוט שזה אכן "סוד הכניעה" (לא הייתי בהתחלה, כך שפספסתי כנראה את החשיפה....)

שברת לי מוסכמה שאיתה אני מסתובב תקופת מה, שמי שנכנס לתכנית ולא נפל אפפעם, כנראה לא מכור... (כנראה שאני מנסה לתרץ לעצמי את הנפילות...)

כבר כתבתי זאת, ואכתוב שוב, זו היתה חוויה מיוחדת במינה, מרגשת ומעוררת.

תודה לכולם!

סברס, שמחתי מאוד לפגוש אותך. גם אני פספסתי את ההתחלה... (לא היו שום זיקוקים, זה בסדר. מה שכן, היו חיבוקים והרבה רגעים מרגשים).

אני לא רוצה להרוס לך אף מוסכמה, אבל אני מכור בכל רמ"ח ושס"ה. זה שלא נפלתי זה רק בגלל חסד של אלוקים, לא משהו שאני קשור אליו.

נראה שכולכם אם כן יצאתם מרוצים מהכנס.
הלוואי שיכולתי להיות שם אתכם.
הצלחה מרובה,
אין יאוש.

האמת היא
שאני לא העזתי לחלום על כזה דבר. אני עד עכשיו עדיין בשוק טוטאלי.
מהכנס ביום ראשון הלך לי טעם שינה.
זה דבר שלא חויתי מעולם. עוצמות מטורפות. הרגשתי כמו שהרגשתי בחתונה שלי. ריחפתי והייתי באורות.
אני עדיין לא מעכל.
אני כבר מת מצפיה לכנס בשנה הבאה.
נראה לי שיצטרכו להביא מטוס מיוחד מארצות הברית. אני מקווה שישאר מקום למתנת הנקיון, כדאי שישריין מעכשיו
וואו
לא יודע מה לומר, אז אני שותק.
אני אוהב אותכם
יעקב

יעקב, אפשר לעשות כנס חצי-שנתי...

הלואי
נראה לי שכולם ישמחו

סוד, התאהבת בארץ?

תודה. העלת חיוך על דל שפתי.

אני משריין כבר עכשיו. (מקסימום אעשה כרטיס עם תאריך-חזרה פתוח לשנה ואנחת בארץ מיד אחרי פורים)