לפני מספר שבועות הצלחתי לשמור ארבעה ימים רצופים, שזהו השיא שלי. אני מתפלל להצליח לשבור את השיא שלי, אבל אני לא מצליח. היום הרגשתי בחוש את העניין הזה שהעבודה היא באמת יומיומית ושלא שומרים בשביל המחר, אלא שרק היום. ורק היום. אלא שהיום זה עבד לי בשעות. בהתחלה ממש התחלתי בחטא, אבל עצרתי לפני שהספקתי להגיע ל"נקודת האל חזור". וזה היה לי קשה מאוד. כך בפעם השנייה, כעבור כמה שעות - התחלתי, אבל ניסיתי בכל מאודי להפסיק והצלחתי. וכך גם בפעם השלישית [אני חושב, כי היה כמה פעמים] הרגשתי שעוד שנייה עומד לצאת לי אבל ממש ניסיתי להפסיק והצלחתי. אבל עכשיו, למען ה', עכשיו נכשלתי. אני כולי שקוע בעצב. בבקשה תעזרו לי.

אוהבים אותך סיפו. אני מזדהה עם הכאב, נפלתי באלול האחרון, והחלטתי סופית זהו! תוך כמה שעות נפלתי שוב.
הרגשתי בזוי, איבדתי בעצמי את האמון. זה היה נורא. ושוב החלטתי שלא עוד... ושוב היה עוד. זה נהיה יותר ויותר חריף עד שהתחרפנתי...

וכאן הגיע אלי המסר,
ברשותך אצטט פוסט שקראתי היום.




עם תוספת חמודה לסיום,




אני לא בא לומר לך מה להרגיש ואיך לפרש את ההרגשות הללו.
אבל על עצמי חויתי שחוסר האונים הזה, להרים ידים ולהכנע במלחמה, הוא הצעד הראשון שגורם לי לפנות סוף סוף ולבקש עזרה מהכח העליון.

אבא אוהב אותנו. אולי הוא ניתק עלינו את הטלפון כדי שנבוא אליו, ונפגש פנים אל פנים?

אוהב
הושיעה נא

סיפו היקר.
בוא נתמקד יותר במילה כאב, מאשר במילה טיפשות.
הכאב הזה בא מהרגשת חוסר האונים שלנו. פתאום אנחנו מגלים שבמלחמה עם התאווה, היא תמיד כמה צעדים לפנינו.
אחרי שאנחנו מבינים כמה אנחנו חסרי אונים, אנחנו מבינים שלא נוכל להתמודד עם הקושי הזה לבד. ורק אז אנחנו מוכנים לעשות את כל הצעדים ברצינות.
לכאב הזה קוראים "הצעד הראשון".
ואני אישית מתפלל שהעוצמה של הכאב הזה תשאר אצלי כל הזמן, ככה שאני לא ישכח לרגע שאני צריך לעשות את התוכנית בשיא הרצינות.
בהחלמה.
יעקב