התאווה לוחשת לי בתוך הראש: "רק טיפה, לא יקרה כלום, אתה הרי זוכר כמה זה כיף ונעים"

ואני מתחיל לחשוב לעצמי שאולי זה באמת נעים ולא מזיק, הרי כבר עברה כמעט שנה מהנפילה האחרונה

ליפול אני כבר לא אפול, וגם אם כן, בטח אקום מהר.

אבל קול עוד יותר עמוק מתעורר ומזהיר: "סכנה!!!!"

הבעיה שזה קול חלש. הרבה יותר מפתה להקשיב ללחישות הנעימות.

מה עושים?

וואו כמעט שנה  שומר זה הישג אדיר הייתי אומר לך להסתכל על  האנשים שמכורים פה על איך הם מרגישים שהחיים שלהם נראים על התסכול שלהם

לא עוזר

התאווה חוסמת לי את העניים והאוזניים, למעט מה שהיא רוצה להעביר.

סוג של פילטר, רק הפוך

דבר ראשון, הייתי מציע לצאת מהבית.
ללכת לריצה, הליכה משהו כזה.
גם כי מנטלית, ספורט עוזר לשכוח וגם כי מבחינה ביולוגית הוא נותן את אותה הרגשה של שז"ל וכו'.
כמו כן, תתחיל לכתוב.
תכתוב מה אתה מרגיש ואיך אתה מרגיש. תיזכר בזיכרונות העבר של המסע, תכתוב לאבא.
אמנם נשמע דבילי אבל זה עוזר מאוד.
את המכתב שים במקום שבו תוכל לראותו.
בזמן אחר של תאווה (או סתם בזמן שלום שרוצים להיזכר למה לא), תוכל לקרוא את המכתב ולהירגע.
הצלחה מרובה וחודש טוב,
אין יאוש. מצפה לבשורות טובות. חזק ואמץ.

לי עוזר לדבר עם חברים אני מתקשר ומדבר את עצמי לדעת עד שההתקף נרגע
היו פעמים שכרעתי על ברכיי התחננתי לה' שייקח ממני את התאווה
היו פעמים שרשמתי לעצמי מה הביא אותי להרגשה זו ולמה לא כדאי לי ליפול ומה הרגשתי בפעם הקודמת שנפלתי
בהצלחה חבר
מחזיקים את ידיך

ספונסר יש?
אולי כדאי לך לעשות את אותם הפעולות ששמרו עליך במשך שנה שלימה.
אם זה עבד עד עכשיו, אין סיבה שלא יעבוד הלאה.
תחשוב עם עצמך בכנות, האם התאווה כרגע היא תענוג נטו? או סוג של בריחה שתפקידה להרעיש בקול גדול יותר על איזה קול פנימי?
אם יש קול פנימי, פחד, טינה, או כל דבר אחר שמנהל אותך, תצטרף לטפל בזה קודם כדי שאדי הרעל לא יערבבו אותך.
מאחלים לך בהצלחה.
נשמח לשמוע ממך מה בסוף באמת עבד לך. אמן.

תודה שהעלת את הנושא החשוב הזה.

כתבת עלי.

אמנם טרם זכיתי לשנת-נקיון, אך התאווה לא מתרגשת ומזכירה לי שוב ושוב איך אני כבר 68 יום נקי ו"לגימה פה לגימה שם לא יזיקו". אוהו איך שהם יזיקו! איך שהם יקברו אותי! אני מוכרח להזכיר לעצמי שוב ושוב שהפטנט הוא לא ללגום בלי ליפול אלא לא ללגום מלכתחילה. (ואם מישהו יחלוק עלי ויטען ש"זה לא חוכמה. נראה אותך גבר - לוגם ולא משתכר!" אענה לו שאני לא מחפש להיות גבר או חכם או גיבור. אני מחפש להשאר נקי בכל מחיר. ועדיף לי להיות אהבל נקי מאשר לטבול בטינופת הזאת שוב באומץ ובגבורה!)

לקרוא שוב ושוב את הצעד הראשון.
ולהזכיר לעצמינו בכוח כמה אנחנו חסרי אונים מול התאווה.
במיוחד אחרי שנה, כל כך חבל ליפול. לא?

תגיד לה נכון שזה כיף ונעים אבל אבא לא מסכים או פשוט תחשוב שאם אתה נופל אתה צריך להתחיל לספור מההתחלה
לפעמים רק עצם המחשבה להתחיל מחדש אחרי תקופה נקייה זה יכול לעזור
ואם זה לא עוזר אז פשוט תכניס לך לראש שבשבילנו המכורים תמונה לא צנועה היא אש
והלב שלנו ספוג בדלק ומספיק להסתכל רק טיפה ועוד טיפה וזהו גם מכבאי אש לא יעזור תתחיל מהתחלה הצצת נפגעת
וברירת המחדל שהיא תמיד עוזרת רק לנו אין לב לדבר
פשוט תדבר עם אבא תבקש תתחנן במילים שלך עד שהלחישות ההרסניות יתחלפו בלחישות מלטפות של הרהורי תשובה
תשוקה היא דבר טוב רק תפנה אותה לטוב
קם רבי חזקיה שארי ואמר:״אני לדודי ועלי תשוקתו״
מי גרם שאני לדודי, משום דעלי תשוקתו.
רק לחשוב שכל מה שאני עושה זה לכבוד השם ולמה זכיתי לזה משום שעלי תשוקתו בגלל שהוא אוהב אותי איזו שמחה
כמה שתחשוב ותתבונן בזה ככה השם ישפיע עלינו שפע של מחשבות טובות קדושות שמביאות לשמחה
אל תלחם עם הקפה בגלל שהוא מר פשוט תוסיף סוכר והמר כבר יעלם
שנזכה

תודה שהשירשור הזה צץ לי שוב מול העניים. בדיוק ברגע הנכון.

סתם מתקפת-דמה (הלוואי שהיה זה רק דמה!) תקפה אותי ש"יעלא, כבר למעלה מחודשיים לא עשית שום דבר מעניין! שום שיזו"לים! קדימה לעבודה!"
אני פותח לראות "מה יש לקרא" ממש ממש "רגע לפני" ומקבל את האשכול הנוכחי מול העיניים! דירבאלק על עינאק!