למה לא כדאי להילחם בתאווה?

מהנסיון הרב והאומלל של החברים המחלימים, יוצא שכדאי לעזוב את המלחמות, ובמקום להפנות את האנרגיות והתקווה לכניעה מוחלטת, ומסירת החיים לאבא אוהב שילחם עבורנו. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון...

ולפעמים הדעת לא סובלת דבר כזה.
נכון, הניסיון מורה שכשנלחמנו הובסנו, וכשנכנענו החלמנו. אך האם זו קוסמות? האם יש בזה הבנה?

ננסה להסביר בכמה סגנונות.

1. ההסבר הראשון –
המלחמה בתאווה. נניח ואנחנו לוחמים דגולים. נניח שאנו מנצחים רוב כמותי מוחץ של הפעמים, ונניח שאנו מנצחים רוב איכותי בכל ניצחון, זה אומר שעדין התאווה נכנסה אל תוכי. זה המון! מספיק כדי שמכור \ אלרגי כמוני יקבל התקפת אלרגיה, שיתוק מוחי וקריסת מערכות. הרי איננו מושלמים, גם אם הצלחנו להסיר את עינינו ממראה אסור, ולא לגמנו יותר מלגימה ראשונה, הרי זה לא כמו אלכוהול שמתנדף מהגוף, להיפך, זה כמו חידק שמתרבה, הדמיון פורה, וכל ההרהורים מצטרפים לפנטזיות, הקצת שנכנס במלחמה הזו, יכול בקלות להכריע אותנו. ורק אם ניפתח לחסד העליון, לכח האלוקי שיטהר אותנו מפגמינו, הוא יוכל לעשות עבודה מושלמת. לטהר אותנו רטרואקטיבית. לתת לנו את מתנת הניקיון. להסיר כליל את התאווה ושורשה. וכמובן להסיר את פגמי האופי שהובילו אותנו אל התאווה.
והוסיף אחד הותיקים, שהנפק"מ היא בראיית קרי. כי בדרך של מלחמה, בחלום אנו נטולי בחירה. והפנטזיה מנצחת. ובדרך הכניעה, ה' מטהר אותנו לגמרי, אפי' כשאנו ישנים. הוא לוקח מאיתנו את שורש התאווה.

2. ההסבר השני –
מלחמה. מה פירוש מלחמה? בא נחשוב לרגע מי האויב? בעצם זה אני. לי יש רצון ותענוג מתאווה, והתענוג הזה דורש את שלו. מי לוחם בו? השכל. אז זו מלחמה פנימית בין השכל לבין התענוג. בטווח הארוך אין לשכל סיכוי לנצח את הרגשת החיות המיידית של כאן ועכשיו שהתאווה מספקת.
גם במלחמה העצמית הזו, הנפש מותשת. קופצת בין הערך של חיים משוחררים לבין הערך של חיים אמיתיים. והסערה הנפשית הזו היא לבד סיבה מספיק טובה כדי לברוח אל התאווה.
כשאני נכנע, ומוסר את ההתמודדות לידיו של הקב"ה, אני בעצם מכריז, רצוננו לעשות רצונך. אני שלם עם עצמי ורצוני, לעשות רצונך. ומי מעכב? מחלה, שאור, שעבוד. אבל אני עצמי, לעשות רצונך חפצתי.

3. ההסבר השלישי –
כל מלחמה שמתנהלת על ידי, יש לה הגבלות-גבולות. מלאי האנרגיות מוגבל (כמה אפשר לטחון החלמה), חוסן הגוף מוגבל (אני מת מעייפות), תחבולות המלחמה מוגבלות (מיציתי חסידות מוסר הכל), התקווה מוגבלת (כמה פעמים אפול מבלי להתחיל לחשוב על המילה יאוש), הזמן להשקיע מוגבל (העבודה הכולל האשה הילדים...), העזרה האנושית מוגבלת (הספונסר לא עונה לי). בקיצור חסר סיכוי מול מחלה, שהיא כל הזמן בצורה אינסופית חיה, מושכת, נושכת, שולטת, חובטת, חובקת, יש לה את כל הזמן, הטריקים השטיקים, וכל הכוחות השייכים לנו מופנים כנגדנו במחלה זו. חסר סיכוי.
אם נכניס את אבא לתמונה, נתחבר למקור החיים. הבילתי מוגבל. מעל הזמן מעל המקום. מעל הבריאה. מעל לחוקים, משם יוצאת בת קול ואומרת אין יאוש בעולם כלל. מקור החיים הזה, מיישר אורחותינו, מחזיר אותנו לפרופורציות, עם הכח הבילתי מוגבל של אלוקים הכל יכול, גם הניצחון ההזוי הזה אפשרי.

4. ההסבר הרביעי –
התאווה עצמה ניזונת מהרצון העמוק בנו, לחפש לחפש לחפש... בטעות מצאנו תאווה. אבל בעצם חיפשנו אלוקים. אז אם נילחם בעצם הצורך לחפש, הקרב אבוד מראש. הרי אלוקים מתחבא כדי שנחפש... אנחנו פה בשביל לחפש... ואם לא נמצא אותו בהכרח נמצא תאווה, או כל שטות אחרת. לכן במקום להלחם ברגש החיפוש, במקום להילחם ברומנטיקה שכל יהודי ניחן בה, במקום להילחם בצורך האמיתי לקשר של ערך וסיפוק, בא נעזוב את שדה הקרב, נשלים עם הצורך לחפש, ונחפש את הדבר האמיתי... ידיד נפש אב הרחמן...



לסיום סיפור קטן,
אחות לילה במחלקה גריאטרית בבית חולים ידוע, אך נכנסה לתפקיד. היא קיבלה הנחיות ברורות,
כיון שישנה רק אחות אחת על כל המחלקה (62 מיטות) עליה להיות עירנית, וברגע שנורת אזהרה אחת נדלקת מעל אחת המיטות, עליה מיד לקרוא לרופא. זו ההנחיה היחידה.
ויהי הלילה, וממיטה אחת של זקן עולה קריאת אזהרה, הנורה נדלקה, חסר לו חמצן היא שמה לב.
אמרה לעצמה האחות, חמצן הרי למדתי איך לתת, ומיד נגשה לתת חמצן לנזקק.
פתאום מהעבר השני של החדר נדלקת נורה אדומה שנייה, אדם אחר במצוקה, בריצה על אנושית היא רצה בין שניהם לתת לכל אחד את המקסימום...
ואז בזה אחר זה (מעשה שטן - חוק מרפי) נדלקים נורות אזהרה אצל עוד 15 חולים. האחות המסורה עשתה הכל במסירות אין קץ כדי להציל את חייהם של החולים. הכל הכל. בכל הכוחות היא נלחמת... ונלחמת... ונלחמת...
הכל חוץ מלקרוא לרופא...
ואיבדנו כמה אנשים טובים. אם רק היתה מזעיקה עזרה ולא מנסה להסתדר לבד, זה לא היה קורה.
מה ביקשנו ממנה? להסתדר? לתת חמצן? לא ולא!!! רק לקרוא לרופא...

חברים יקרים, שה' יתן לנו כח לקרוא לרופא בזמן...
ויתן לנו מוח לא לנסות להסתדר לבד בחיים...
להפסיק להילחם לבד. להזעיק עזרה. אלוקים כפי שאנו מבינים אותו...

אהבתי מאוד והתחברתי מאוד לדבריך!
תודה רבה! שאבתי מהם הרבה מאוד החלמה.

הושיעה, אתה מדהים.
אתה פשוט סידרת לי את כל הבלבולים במוח.
והסיפור בסוף.... פשוט לקחתי והכנסתי לכיס. מוסר השכל מדהים.
תודה רבה, קראתי בשקיקה. (גם אשתי ,)
יעקב

תודה הןשיעה נא,

ממש קולע בול.

אבל היה חסר לי כאן משהו:
למה לי להלחם בתאווה?
התאווה היא משהו כ"כ יפה, כ"כ נעים, כ"כ טוב.
למה לי להלחם בה?

אולי בעצם זו ההנחה שלנו מלכתחילה - שאנו אלרגיים אליה למרות שהיא כ"כ יפה ונעימה והיא פשוט יכולה להרוג אותנו ?
אבל בכל זאת - אני חייב להזכיר לעצמי כל פעם מחדש שאני מת להשתמש, אבל זה יהרוג אותי !!!