אתם יודעים מה זו קריקטורה? תמונת קריקטורה אינה שקר, אינה משהו לא נכון. לא מוסיפים הרבה עיניים, אין 2 אפים. רק מה, משנים את הפרופורציות, ויוצרים חוסר התאמה וחוסר איזון בין איברי הפנים. אף כפול בגודלו, עיניים קטנטנות, אוזניים מוארכות, וכו'...

אני בנפשי פנימה בדיוק ככה. מתוך שבעים כוחות הנפש, חלקם גדלו פי מאה, מתאימים לזקן בן מאתיים... וחלקם תקועים אי שם בגיל שש. הפרתי את האיזון העדין, אם אין אני לי מי לי... קיבל 23.59 שעות מסך ביום. וכשאני לעצמי מה אני, קיבל דקה. (כשישנתי).

הקול שאומר לי בשבילי נברא העולם... מהדהד בי בעוצמה, מרעיש בי יומם ולילה, ממלא אותי, מנפח אותי, זה מה שנקרא "ריכוז עצמי". אני מטה את כובד הריכוז של כל העולם אלי ועלי. שכחתי את הקול השני שאומר "מה אנוש כי תזכרנו" "יתוש קדמך"...

אתן דוגמא. דיברתי הערב בארוע, נתתי מסר פצצה. הייתי השפיץ. כולם אמרו לי. פירגנו, הודו בזה שאני הכי הכי... אני חושב על זה שוב ושוב... מחליט להאמין להם. נהנה להאמין להם. אני שואב מזה סיפוק עידוד, כח ערך, אני מפמפם לעצמי מנות יתר מהסם הזה שנקרא "אגו". אני השפיץ, כולם אמרו לי... הסם נכנס דרך הורידים הנשימה הדם, הוא מגיע למוח. אני מאבד הכרה...

(מכאן הסיפור תאורטי, למזלי הפעם הסוף נגמר אחרת, בפעולות כניעה. אבל באלפי הזדמנויות הוא המשיך כך,)

בשלב הזה אני מלא בשגעון גדלות, לא אזיק חלילה לאיש, ההיפך, אני אלוקים, אני חנון ורחום, מוכשר ותותח. אני האיש הכי טוב במזרח התיכון. כולם הרי הודו בזה הערב... כולם אמרו, ואני מאמין להם...

אלוקים חוזר הביתה בסוף הערב, ואשתו מחכה לו. זועמת. לוחצת. שאלה אותי, למה חזרת הביתה כל כך מאוחר?? למה? למה? למה? ולמה?

בושה וחרפה! אני עונה. אין אמונה? איך את מעיזה להתחצף כך לאלוקים?! איפה החינוך? הרי כולם הודו הערב שאני הכי הכי?! וכל זה איננו שווה לי בזמן שאישתי לא כורעת ולא משתחווה לי...

אני נזעם, נסער, מרגיש נבגד על ידי האדם הכי קרוב אלי, חייב לצאת לטיול של בריחה בבוסתן המלך... ושם, בבוסתן המלך, יש כל מיני דברים מפתים, תענוגות... פתאום אני יכול לחבר לעצמי באינפוזיה, כמויות עצומות של ערך, של כבוד, (עלק) של אהבה... (כבר כתבתי עלק?) של תשוקה ושלמות והרמוניה ורומנטיקה ואסתטיקה ו.... כשאני מוצא את זה, אני מבין שכאן נמצא הפיצוי שלי. על כל הצער והיגון, על הבגידה הנוראית של אשתי, על הכפירה של כל מי שלא האמין בי במשך כל ימי חיי האלוקיים, כעת זה זמן של נקמה! זמן של פיצוי! יאללה תאווה, הנה אני בא...

חשבתי פיצוי? קיבלתי פיצוץ! הסוף ידוע לכולם.

התאוה אינה הבעיה. התאווה היתה פיתרון. פיצוי. הבעיה היתה ששקעתי לתוך הקריקטורה שלי, ליביתי את חוסר האיזון, טיפטפתי למוחי סיפור חד צדדי, שקעתי באגו וריכוז עצמי, האף גדל למימדים עצומים, העיניים נהיו קטנות קטנות לא רואות, האוזניים התמלאו בצמר גפן... והפה, נהיה ענק, יותר ויותר מיום ליום... זוהי הקריקטורה שלי.

בהחלמה, אני מודה בחוסר פרופורציה, וכי אבדה לי השליטה על פרצופי. הגעתי לאמונה שרק צייר גדול ממני יוכל לצייר את פני ביופי אמיתי, החלטתי למסור את המכחול שלי, הדף והצבעים, לצייר הציירים. אין צור כאלוקינו. "אין צייר כאלוקינו".

ומאז לאט לאט, לאט לאט, מאוד לאט, אני בניצחון הולך וגובר על הקריקטורה. מתחיל לחזור טיפה לפרופורציות, וחוזר לראות בעיניים לשמוע באוזניים ולסתום את הפה...

אבא שלי, בבקשה, תחזיר לי את היופי הטבעי שאיתו נבראתי, החזר לי את האלוקים עשה את האדם ישר... כמו לפני שבטיפשותי וברוב פרפקציוניוסטי ביקשתי חשבונות רבים. תן לי את הפשיטות. השלווה.

ואני מבטיח לך אבא, שכשאחזור להיות יפה, עם פנים מתאימות מאוזנות, כשכולם יגידו לי מה נאה אילן זה, כשכולם יתפעלו מהתמונה היפה, מבטיח לך שאומר להם "אין צור כאלוקינו – אין צייר כאלוקינו"... הכל מאבא. אין לי בזה חלק. אני תמיד הרסתי, אבא הוא הצייר. אני מבטיח לזכור את זה.

אבא אני מתחנן אליך שתעזור לי לקיים את ההבטחה שלי אליך. תודה.

הושיע אהובי
אתה לא קריקטורה
מי התיר לך לכנות את יצירתו של מלך מלכי המלכים 'קריקטורה'
זה אתה, ואלו הפרופורציות שבהן נבראת
כן כך בדיוק אבא אוהב רצה אותך
אנא קבל את עצמך על כל פגמי האופי שבך
חבר חכם פעם אמר לי בשעה שהלקתי את עצמי בפניו על פגמי האופי שיש בי, והבטחתי שמהיום הם יעלמו כלא היו,
והוא הסביר לי  ששוב טעיתי כמה טעויות
א. שוב פעם תוך כדי דיבור שיחקתי אותה אלוקים
ב. מנעתי מעצמי להשתחרר מאותם פגמים, כיוון שבעצם ההתאוננות, לא רק התכחשתי לעצמי ולבורא שיצר אותי ואותם, אלא פיתחתי סוג של מנגנון הכחשה משוכלל, שגרם שברגע שהודעתי שהפגמים האלו לא רצויים והם 'פיכסה'  והבדלתי את עצמי מהם, בטענה  שזה? המגעיל הזה זה לא שלי! מה פתאום? אני מעל זה תראו איך אני מזלזל בזה בראש חוצות, זה בכלל לא אני!
ואם התכחשתי לעצמי ולמה שאני מעולם לא אוכל באמת לבקש מהבורא להשתחרר ממה שהוא לא שלי,( האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי) כה דברי החבר
לי זה עזר, מקווה שגם אתה תוכל לקחת ממה שעזר לי
אוהב אותך מאוד על כל פגמי האופי שלך ועל כל מי ומה שאתה
מוישל'ה

הושיעה היקר, אני עם החבר החכם של מוישל'ה,  אל תרד כל כך על עצמך, אתה לא כזה גרוע, הכלל הוא (לא קלל, כלל)  - אין מישהו רע, יש מישהו שרע לו, אנחנו בסך הכל פצועים בנפש. לא רעים.

במשך שנים רבות תירגלנו שהערך העצמי שלנו הוא מה שנדמה היה לנו שמתייחסים אלינו, יקח זמן ולא מעט תירגול בכיוון ההפוך, זאת לא קריקטורה המבטאת מציאות,  זו המציאות, והיא הולכת ומשתפרת.

הגדילה שלי במקרה כזה היא לא להסניף את המחמאות ולא את העלבונות, לדעת שהשלט על נשמתי לא נמצא בידי הפירגון או הקטילה, לא שלי ולא של אחרים.

בהחלמה.

תודה לכם, מוישלה ואסירות, (וכמובן לחבר).

אכן, תכנית פשוטה לאנשים מסובכים.

כנראה אין באפשרות האדם עצמו להבחין בגבול הדק שבין שיתוף כנה, חשיפת המניעים, הגדרת המחלה, ופעולה הפוכה, לבין הלקאה עצמית.

בשביל זה יש לי אותכם חברים.

בהתחלה מוישלה חשבתי שהדברים שלך חכמים, אך לא קשורים אלי. במחשבה שניה, או אולי חמישית, זה בול פגיעה.

הנחמה היא, שיש פיתרון. יש ניסים.

בשביל זה אני כאן.

הושיעה, דווקא ראיתי אותך.
לדעתי אתה דווקא יצירת אומנות...
זה נראה שמי שפיסל אותך ידע משהו בעניני פיסול

יעקב

הושיעה נא, איזה פוסט יפה!

בימים האחרונים [בעקבות קריאה בספרות ועשיית חשבון נפש] התברר לי שאני מלא באגו.... לכן כל כך הזדהתי עם הדברים....

תמיד ידעתי שיש לי בעיה עם אוננות, נו שוין, אבל חוץ מזה אני די בסדר. יותר מזה לא רק שאני בסדר, הייתי אומר שבנוסף לכל מעלותי הרבות ניתן לציין גם את "העניו הידוע", כי בסך הכל אני לא רץ עם שלט גדול על חולצתי עם כל מעלותי.
אבל ככל שהייתי כנה עם עצמי שמתי לב כמה אני מרוכז בעצמי, כמה אני רוצה לבלו , להיות מפורסם, שיכירו בי ויתנו לי הערכה על מעלותי, ואם לא .....למה זה חיים. הרגשתי הזדהות מוחלטת עם "המן" היקר, שמרדכי לא כורע ומשתווה לו, ואז הוא טוען, "כל זה אינו שווה לי". שאני כן עם עצמי אני חושב :"יש טעם לחיים ללא אגו?"
ואני עונה [בתקווה שזה יקלט בתוכי ברמה כזו או אחרת] :"יש חיים הרבה יותר טובים ללא אגו!" הקב"ה פה, ויש לנו על מי להשען. כל העסק הזה של האגו וההערכה החיצונית הוא מיותר ובשבילינו מזיק....
קראתי לפני זמן, חלקים מספרו המפורסם של דויד ברנס "להרגיש טוב",ושם הוא מדבר על הגברת הערכה עצמית, באחד מהפרקים הוא שואל מי בכלל החליט שזה חשוב?

בתקווה להכריע את קליפת המן עמלק!