מתי מסתיימת נפילה?

אני תמיד נוטה לחשוב, שכל זמן שאש התאווה בוערת בי, זה סימן שהנפילה ממשיכה.
אני מרגיש, שכל זמן שלא כיפרתי על החטא, לא טבלתי במקווה, לא נתתי צדקה, אז אני עדיין שקוע עמוק בבוץ.
אני לא סולח לעצמי, ולא מקבל את עצמי, כל זמן שהדי הנפילה עוד מהדהדים באוזני, כשאני כועס על עצמי אני עדיין בנפילה. וכמובן, כל זמן שאני מרגיש גרוע, מרגיש מאוכזב, מיואש, זה אומר שאני בתוך השוונג של הנפילךה בדרך למטה.
אז זהו שזה לא נכון. לא הרגש קובע מתי מסתיימת הנפילה. לא הכעס והאכזבה, לא הייאוש וההרגשה הגרועה.
אסור לי לתת להרגשות לנהל לי את סדר היום, סדר הנפש.
כי המחלה הערמומית משתמשת ברגש הזה כנגדי. היא משכנעת אותי שאני במילא אפס, במילא נפלתי...
אני מרגיש כל כך באסה, שאני חייב לברוח מעצמי. לברוח אל? התאווה. זהו המנגנון. כולנו יודעים ומרגישים זאת.
המחשבה החדשה שלי, מתייחסת למתי נגמרת נפילה? לא אתן את התשובה לחסדי רגשותיי.
אתן את התשובה רק לפעולות ההחלמה.
ברגע שאני נוגע בפעולות ההחלמה, בזה הסתיימה הנפילה.
ובכלל פשוט, "החלמה מבטלת נפילה".
למשל, אם אני מתקשר לספונסר, או מדווח על נפילה בפורום, אסור להמשיך ולהגדיר את המצב כסטטוס נפילה.
כי זה ייקח אותי מנפילה למפולת. אבל אם אדע, ואאמין, שבפעולות ההחלמה האלו הסתיימה הנפילה,
יש לנו את הפתח אור, להתחלה חדשה, ללימוד זכות על עצמנו, להבין שוב שאיננו חוטאים, אנו חולים.
אז אנו מובטחים, שעצם השיתוף ייתן לנו כח, במקום לדשדש בנפילה, נוכל להעצים את ההחלמה.
אם מותר לי להיות ציורי, במקום לדווח על נפילה, מהיום אדווח על החלמה מחודשת. חברי הרגע החלמתי שוב...
בהחלמה לכולנו

כל הכבוד הושיעה.
כל פוסט שלך זה זהב, תודה.
הצלחה מרובה,
אין יאוש.

הושיעה
התובנה שהעלית כאן, היא תובנה מדהימה ומחלימה.
זה בעצם מה שתמיד אומרים לנו בשעת נפילה, שצריך להזהר לא להפוך נפילה למפולת.
לפעמים המפולת מגיעה מתחושת היאוש התסכול והאבדון,
אבל כמו שהיטבת לחדד התחושה באה גם מכך שאני לא מבין שסיימתי את הנפילה.
תודה על תובנה מדהימה.
יעקב

מדהים ומחכים