אבא יקר קודם כל רציתי להגיד לך שכשאני חושב על כל התקופה האחרונה, אני חייב לומר שאני תכננתי שזה יראה אחרת.
כשדמיינתי בשנה שעברה מה יהיה השנה, חשבתי שאהיה שקוע בעולם ההשקפה והחסידות, חשבתי ששנתי האחרונה בישיבה תהיה הרבה יותר מעמיקה  מקודמותיה, שלא אלמד רק לרבנות, ואפילו לא רק גמרא בעיון. שאגשים, פעם אחת בחיים את חלומי - להתקרב אליך באמת, בלא לפחד מ'מה יגידו'.
כבר הייתי אז בקבוצה של זלמן (סוד), זה נכון, אבל עוד לא הפנמתי מהי המשמעות של שהותי שם.
כיום, ככל שעובר הזמן, אני מוצא את עצמי מושקע יותר ויותר דווקא ב'שפיר ושליה' שלי כמו גם של אחרים.
במקום לעלות מעלה מעלה, ירדתי עד התהום.
אתה יודע אבא, תמיד פחדתי לרדת לשם.
חשבתי שאם אהיה שם, במקום בו הפנים שלי קהות בתשוקה, הידיים נעות, הלב פועם, נשמתי תדמם למוות מרוב גועל.
כיום, אני מוצא את עצמי נוכח דווקא כשאני מדגיש את האלמנטים האלה בחיי. את פגיעותי.
נאמר לי בפגישה ההיא: אלוקים רוצה אותנו חלשים.
ואני מופתע לגלות. כן, כשאני חלש, כשאני חסר כוחות, כשאני כביכול יורד למקום השטחי ביותר שלי, למקום שכל השנים טרחתי לומר שהוא 'לא אני', אני מוצא את עצמי מחדש.
אני מוצא הרמוניה.
לא בכיתי בפורים הזה.
איך זה יתכן?
איך יכול להיות שמעט הדמעות שלי, היו דמעות של אסירותודה?
איך יכול להיות שבמקום 'טהר ליבנו' שרתי 'טוב להודות'?
יש רק סיבה אחת, אבא, נתת לי את אומץ לרדת לתהומות נפשי ולחבק אותם. לקבל אותם כחלק ממני.
להפסיק להדחיק.
אתה יודע, אבא, כשרקדתי היום, חשבתי על החברים שלי מהפורום, רציתי מאוד לחבק אותם, חלקם בהזדהות מתוך רצון לחזק, חלקם בהוקרת תודה וחלקם פשוט בחברות שאני לא יכול להסביר להם או לעצמי עד כמה היא נוגעת עמוק בתוכי. וכל זה, אבא, למרות שמבחינה חיצונית וסטריאוטיפית כביכול, אני כל כך שונה בהם.
הניגוד בין מה שקורה בפוליטיקה של המפלגות המייצגות אותי ואת חלקם אל מול תחושת הקירבה שלי אליהם זועק לשמיים.

תודה, אבא.
תודה על השנה ההזויה שתכננת לי.
מעולם לא הייתי חושב שמקום ללמוד 'תורה אור',  אלמד השנה את 12 ו12.
לא הייתי מעלה על דעתי שבמקום להעמיק בסודותיך, אעמיק בחולשותי ובפגמי.
תודה על נס הפורים הפרטי שלי, בו החוטים של חיי משתלבים באופן הרבה יותר יצירתי ממה שהייתי יכול להעלות בדעתי.
אסיים בשיר של שולי רנד אותו כתבתי בפתיחת הווידוי האישי שלי ביום הכיפורים האחרון:
"מקצה שביל העפר, עולה ניגון חדש, שהכנת לכבודי - אני שומע.
מתוך הלב הנשבר - תבקע שמחה גדולה, שמזומנת לכבודי - אני יודע.
מאחורי חומות אליך שב.
הופך מר למתוק.
נזכר:
איך אתה, אבא,
לא מוותר עלי,
יותר שומר עלי,
כשנרחקתי ונטעיתי מאוד.
שמאלך תחת לראשי - וימינך תחבקני" .

אוהב
נתן במתנה.



 

אח שלי, קראתי ודמעתי, שיר אחר של שולי וארקדי התנגן לו בליבי,

הוא נקרא - שער הדמעות:

כשהאדם מאבד את הטעם, מתייאש מהכוחות של עצמו
עליו לפנות לשמיים, יש שם מי שמקשיב רק לו.
ואז, עוד בלי לדעת כלום, אדם מקבל מענה,
רצונות חדשים, מילוי וקידום, תקוות לעתיד טוב ושונה.
אחר כך הוא שוב נופל, שוב מתחיל לצעוק ולשנוא
מרגיש ריקנות מחומר, מרוח. בקושי סוחב את עצמו.

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי

והוא נופל כבר בלי חומר דלק, הכל ריקני וזר,
גם בעבודה, גם בתוך הבית
מרגיש מבפנים שום דבר.
לפעמים מעדיף את החומר, לפעמים את הרוח, אך גרוע מכל כלום.
רק רוצה לנוח, רק רוצה להתרסק וליפול.
ועוברים חודשים של טוב ורע, הבלבול רק גובר וחונק,
עד שאין כבר מוצא מתוך הביצה,
הוא קם ובוכה וצועק.

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי

וזה לא בכי מעירפול ידיים, פשוט האדם כבר מבין שלבד אי אפשר.
צריך מינימום שניים, כך מתגלה אלוקים.
ואז הוא בונה לו כתר, כי זאת מטרה עליונה
הוא מתחיל להבין שהכל תלוי רק בו ובחברה הנכונה.
מצד אחד זוכה לכתר, מצד שני לשפלות של עצמו.
אין כלום בעולם הזה, רק הבורא, אדם מאמין בכל דבר כשרע לו.

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי

- - - - - -

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו יצאת לחופשי
איתך בכתה נפשי

בני, בנית לי כתר, ראשך מעוטר.
חדש, נקי ומפואר.

רק את המתנה הזו שמור
ולנשמות נוספות חבור

זהו תפקידך בהווה
אתה עושה אותו מעולה

- - - - - -

אוהב

שלום חברים יקרים,

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? האמת שיותר קל לשאול מה דומה הפורים הזה לכל הפורים לפניו, כי כמעט הכל שונה.

נכון שיש מגילה ומשלוחי מנות, אבל הפעם אני נמצא כאן. נוכח.

יש לי דמעות בעיניים כבר איזה חצי שעה. סתם ככה מהתרגשות של הערב הזה בו הייתי עם אשתי והילדים ולא הסתכלתי על השעון אפילו פעם אחת למרות שאני יודע שיש כל כך הרבה דברים להספיק ולעשות.

ולמרות שאני בתקופה סוערת של שינויים וקשיים, אני נמצא כאן באמת. לא דואג, יודע שיש לי אבא גדול.

לא מבין שום דבר. אבל נמצא כאן.

אוהב אותך אבא, אוהב אותכם חברים יקרים.

סוד

נתן במתנה המדהים
אין לי מילים
רק דבר אחד
תודה לה' שנתן לי במתנה לקרוא את המכתב הזה
תודה
מוישל'ה

השנה בפורים הייתי יבש כחרס,
אני עדיין מסתפק אם עבר עלי פורים היום, או שמא תשעה באב.
אבל גם על זה תודה אבא..
כנראה שזה מה שהייתי זקוק לו היום.
מחר יבוא יום חדש.
יעקב

תודה נתן על הפוסט הנפלא.

אני מנסה להתחבר, אך לא כ"כ הולך לי.

כל פורים ניסיתי להתחבר ליום הגדול הזה, אך משום מה תמיד הכל השתבש.
השנה, אחרי תקופה ממש חדשה בחיי, הרפתי.

השנה, יום הפורים בשבילי היה כמו כל יום ראשון.
כמובן שקיימתי את מצוות היום, אך השתדלתי לחיות את היום בשפיות כמו כל יום.
מצד אחד לא הרגשתי כלום, אך גם לא ניסיתי.
מצד שני זה היה יום יחסית "יבש" בפעילות שלי בתוכנית, אך עשיתי פעולות כדי עדיין להשאר מחובר.
ב"ה היום הזה עבר.
מתפלל לעוד יום נקי.

בהחלמה לכולנו

איזה כיף לך נתן במתנה.
מקווה שהמשך הפורים היה אפילו יותר טוב.
איזה טוב כשה' מחייך אלינו.
יותר נכון: איזה טוב שאנחנו מצליחים לפקוח את העיניים ולראות כמה שה' מחייך אלינו.

תודה רבה נתן במתנה. התרגשתי.
אני עדיין לומד תורה אור, מקווה שזה לא "עדיין" אלא ימשיך לתמיד גם כשאמשיך בתכנית, ועדיין חושש מהירידה לשפיר ולשליה, שלי ושל אחרים.
אבל גם אני כבר מרגיש יותר מחובר, יותר נוכח. גם אני מתפלא, אחרי זמן קצר כל כך, עד כמה אני קשור לתכנית ולחברים.
פורים שמח לך, "אגאנץ יאר פורים", כמו שכתב כאן אסירותודה בשרשור אחר. פורים שמח לכולנו. שכל התחפושות שלנו יהיו רק בשביל לגרום חיוך.

פורים הזה היה מעט מבולבל,

כל שנה אני משתכר וזה הזמן היחיד בשנה שהרגשתי קשור ושייך ולא סתם חתיכת עציץ.
הבעיה היא שעם הוודקה מגיע כאב עצום על מה שאני ועל מה שאני רוצה ולא מצליח להיות.

השנה חשבתי שזה שונה, הרי אני בהחלמה! לכן אני גם ירגיש מחובר וגם יהיה שמח עד לב השמים.
אבל לאבאל'ה היו תוכניות אחרות, ולמרות כל ניסיונותיי להשתכר ולמרות כל ה'אבסולוט' שהערתי לגרוני הרגשתי לא שייך, נטע זר, הלכתי לשרותים ודיברתי עם הספונסר, אמרתי לו שהוא אבא שלי ואני מת עליו [והוא עונה לי: אני רק משרת שזכה לאמון] ובסיבוב הבא בשרותים דיברתי עם חבר, בקיצור בשרותים הרגשתי אני  בחוץ עם כל החוגגים השתעממתי.
הרפתי, אמרתי לה'- אם זה רצונך אני מקבל, לא ממש הצלחתי אבל עברתי את זה איכשהו.
פתאום בשקיעה קיבלתי אורות המצב רוח עלה, נכנסתי לאווירה, ב"ה חגגתי כהלכה ואני אסיר תודה לה' על השיעור שקיבלתי ממנו: "אתה תשמח מתי שאני ארצה שתשמח, ולא מתי שאתה רוצה."

אני מעתיק לכאן את שירו המצויין של אודי דוידי אותו זכיתי לצרוח בגרון ניחר ובזיופים מחרידים לתוך המקרופון בסעודה.

מבוהל, מפוחד שוב חזרתי אליך
מאויים מעצמי, לא רוצה להביט לאחור
לא תמיד כשנפלתי ידעתי לבוא אחריך
כמו בן שב אל אביו ממסע מהכפור

הדפוני השומרים
דלתך לא פותחים
נאבק בכל כוחי לבוא אליך
ועכשיו אני כבר כאן
מתחנן נאמן
הוא מאש - ואני בשר ודם

נשמתי שקפאה, וגופי שרתח כמו נער
ובגדי השחורים, מיוזע, חוזר מהקרב
כמו פצוע נדחף מהחוץ טרם נעילת שער
מתחנן לאביו, שיביט שוב אליו

הדפוני השומרים...

כשהקיץ ייסוג לאחור, ובגדי שוב ילבינו
אז אשמע את קולו של אבי שקורא לי לשוב
כשהמלך יצא לשדה לבניו יחכה הוא
שוב ארגיש בליבי כאותו בן אהוב

הדפוני השומרים...