אולי הפוסט הזה יישמע בכייני משהו, אבל זה מה שאני מרגיש כעת.
משעות הצהריים אני מרגיש בודד ומנותק-מעצמי, מאחרים, ומאלוקים אוהב.
איך לומר בלשון עדינה-אני מרגיש רפש.
ניסיתי להתקשר לחברים וכמעט אף אחד לא ענה לי, ואז המחלה שלי סיפרה לי: "תגיד, זה בחסד אלוקים אוהב?! כמעט אף חבר לא עונה לך?! הרי אתה יודע טוב מאוד היכן תוכל למצוא מישהו שיענה לך, שיקשיב ויבין אותך.... כן, האדם ההוא, תשכח מכל הרגשות שלך, תשכח מהכל, מעצמך, מהחיים, מהמתנות הנפלאות שאני מקבל מהתוכנית-העיקר לשכוח.
כשאני מושבת, ללא שום נכונות לעשות אף פעולה, להישאר בתוך עצמי, ניסיתי להתקשר לחברים נוספים ועדיין הרוב לא ענו.
אז הנה, אני כותב כאן, בפורום הנפלא של שמור עיניך, זה לא מובן מאליו, מכיוון שאני באופן טבעי אמור לברוח מרגשותיי וללכת אל החושך, המוות הנורא של התאווה, ואני אסיר תודה לה' יתברך על כך שיש לי הזכות לכתוב כאן.
כאן המקום שבו אני יכול לשתף כל שעל לבי, ותקבלו ותבינו אותי.
ברשותכם, ארצה לשתף בחוויה רגשית משמעותית שאני חווה בתקופה האחרונה.
אני הכרתי את התוכנית הנפלאה של 12 הצעדים לפני מספר שנים, והכרתי חברים רבים בתוכנית. חלקם הפכו להיות חברים טובים, והשיחות שלי איתם היו ועדיין מעניינות ומפרות מאוד.
אולם, בחודשים האחרונים אני חש שנוצר קשר אמיתי עם חבר בהחלמה. מעולם לא היה לי קשר אמיתי עם אדם מכיוון שתמיד באתי לקחת, חיפוש התועלת העצמית שיחקה בתפקיד המפתח בכל קשר.
אולם לאחרונה התחלתי לחוש אובססיה ותלות בקשר הזה, בדיוק כפי שהיה לי בקשרים עם מכרים מהעבר.
התלות הזו נובעת מהפחד להתאכזב בקשר הזה. בעבר היו לי קשרים עמוקים עם חברים, אך בקשרים אלה ניסיתי לקבל הערכה, סימפתיה, מילה טובה, ואנשים אלה איכזבו אותי. מדוע? כיוון שהם בני אדם.
בקשר עם אותו חבר אני חש קירבה והרגשת חיבה ואהבה לאותו אדם (לא מתוך תאווה ברוב המוחלט של הפעמים, לשם שינוי).
לאחר שהתייעצתי הבנתי שהכי קל זה לנתק את הקשר, לטמון את הראש באדמה, או במילה שאותה אני מכיר הכי טוב- לברוח. בהתמכרות הפעולה שלי ברחתי תמיד, והבריחה לא פתרה לי דבר.
מתפלל אליך אלוקים יקר שלי שתיתן לי את ההכוונה כיצד להמשיך ולהיות בקשר עם אותו חבר מתוך החלמה וגבולות נכונים, כיוון שהיכן שאני חש תלות התוכנית מלמדת אותי להציב גבולות.
תודה לכם שאתם נמצאים כאן בשבילי חברים יקרים, ובשביל כל מי שנמצא בפורום הזה.
רק ביחד זה עובד-אנשים עם אותה מחלה דורסנית ואכזרית, ועם אותו פיתרון-פיתרון ההחלמה.
בחסד אלוקים אוהב.
