יש לי טעם אהוב ומיוחד בכל פעם שאני משחזר את היום הראשון בו התוודעתי לכל מה שקורה כאן. לא הגעתי הנה כבול באזיקים מכוח צו בית משפט. גם לא באתי הנה מכורח אולטימטום כלשהו. אשתי מעולם לא תפסה אותי (וגם כפי הנראה לא הייתה תופסת...) אפילו לא הגעתי לחוסר אונים טוטלי. אפשר לומר שעיצבתי לי איכשהו צורת חיים שעבדה לא רע לגמרי. 

די השלמתי עם העובדה שהתאווה היא אורח המגיע מעת לעת. למען האמת די הפסקתי להילחם בה. שנים של ניסיונות כושלים הוכיחו לי שחור על גבי לבן שאין לזה סיכוי ממשי. התסכול שבמלחמה הפך למשהו מתסכל יותר מהנפילות עצמן. 

כמובן שהייתה בי אשליה סמויה שיום אחד אולי יקרה הבלתי ייאמן ואוכל להפסיק לחלוטין. אך המציאות הייתה חזקה מכל אשליה. היא הוכיחה לי פעם אחר פעם שכפי הנראה זה לא יקרה.

הגענו אני והתאווה להסכם בלתי כתוב, משהו בסגנון של נון פייפר. מדי פעם אני זורק לה עצם, ובתמורה מתנהלים להם חיים שלמים מקבילים. של תורה, תפילה, ועוד... זו הייתה חוסר ברירה, היה ברור שהחיים ימשיכו כך לנצח, ובינתיים הרי צריכים לעסוק בקצת אידישקייט, הלא כן?

אני זוכר את אותו היום, לפני שנה אי שם בתחילת אדר. ישבתי וקראתי את המדריך של שמור עיניך. פתאום אחרי שנים רבות נכנס מושג חדש לחיי, "התמכרות". משהו בי התקומם וזעק, אבל מנגד גם חדר למוחי. לא ממש התאים לי לסווג את עצמי בתור מכור, זה איים על כל ישותי. אבל ההכרה הייתה כה חדה ומלוטשת שהיא לא הותירה לי הרבה ברירות. 

אני איש של תחושות. הם יכולים לנהל אותי עד חוסר אונים. שיר כלשהו יכול לזרוק אותי לטראומה מלפני שנים רבות. ריחות כלשהן מזכירים לי זיכרונות ילדות ומציפים בתוכי רגשות עזים. עד היום ריח קלייה של חנות פיצוחים מעלה בי זיכרונות מגן הילדים שלי שהיה צמוד לחנות שכזו.  לא קל לאיש כמוני להתמודד בצורה מפוכחת עם סטריאוטיפים.

אתם יכולים להבין לבד מה עשה לי המושג "התמכרות". הוא נקשר אצלי בצורה מידית עם תמונות איומות של צלליות אדם חסרי תקווה הנתונים תחת סורג ובריח, אי שם במרתפים אפלים של מרכזי גמילה. יכולתי לשמוע את צרחותיהם הנואשות ברגעי "קריז" כשהם קשורים באזיקים למיטות סוכנות חלודות. ראיתי בעיני רוחי אנשים שבורים ומרוסקים שהשאירו אחריהם משפחות הרוסות. אבות לילדים עם מבט ילדי גטו מלאי צער. זה המם אותי. לא ראיתי את עצמי באור כזה אפילו לא משהו בכיוון.

ניסיתי לברוח מהתדמית. אני? מכור? ממש לא! זה הרי לא ייתכן. הרי יש לי משפחה, משרה, חברים, (כך בכל אופן חשבתי...) והכל יחסית די סביר. נכון יש משהו לא פתור בכל החיים האלו כבר מזמן חיפשתי לו פתרון, אבל מכאן ועד התמכרות הדרך די ארוכה.

אבל ככל שנמלטתי משהו המשיך לרדוף אותי. משהו במוח התחיל לעבד את הנתונים, כמו סוס טרויאני שחדר פנימה ושתל שם וירוס. תהליך מוזר התחיל להתרחש בתוכי. אני מנסה לברוח להשתחרר מהלפיתה, אבל זה לא הולך. ציפור קטנה לוחשת לי כל הזמן שהגעתי סוף סוף לפתרון החידה, חידת חיי. 

ככל שהעמקתי להתבונן בדברים הבנתי שאני חסר אונים. פתאום גיליתי את דרך הייסורים המפוארת שאני עושה שנים רבות. תחנה ועוד תחנה הצטרפו לי למסע אימה של רכבת הרים דוהרת. לא משנה אם אני זרוק במרתף חשוך עם צלעות שבורות, או שאני נמצא בכלוב של זהב. בכל מקרה אני חסר אונים. העובדה שסיגלתי לעצמי מגיל ילדות פנים מחייכות לכל עבר לא אומרת מאומה על מה שמסתתר מאחוריהן. היכולת הווירטואוזית שלי לשחק אותה חברותי ונחמד, לא אומרת כלום על אישיות בודדה מאד המציצה בעיניים מפוחדות מאחורי הסורגים של עצמה.

המשכתי ונמשכתי בעל כרחי. כנגד כל הגיון ונגד כל הסיכויים. מול כל ניסיון הימלטות פילחה זעקה אילמת את כל אישיותי. זעקת תחנונים על הזדמנות חיים בלתי חוזרת ההולכת ונעלמת. ייסורי המשך הדרך נכרכו יחד שלובי זרוע עם תחושות הפחד מההחמצה. 

כנגד כל הסיבות הטובות שהיו לי לברוח (והיו, תאמינו לי...) היו את כל הסיבות להישאר.

אז נשארתי... ואני מקווה להמשיך ולהישאר.

תודה חבר,

אני עברתי סיפור שונה, אבל בהרבה מובנים אני יכול להזדהות עם הדברים שלך. למרבה האבסורד, חשבתי - ואני עדיין חושב מעת לעת - שהתמכרות לא ממש מסתדרת עם התדמית שלי. או בלשון של הסיפור האהוב עליי (רופא אלכוהוליסט מתמכר), אף פעם לא חשבתי שארצה להיות חבר וותיק בשמור עיניך.

אז למה אני עדיין כאן? בדיוק בגלל הסיבה שכולנו כאן - כי אני חסר אונים.

אדם, תודה רבה, כיף לקרוא. ובאופן אישי - בתחילה נשארתי בתהליך ההחלמה כי לא היה לי לאן ללכת. כל אלטרנטיבה שניסיתי, וניסיתי היתה גרועה יותר. ההמשך היה הרבה יותר מאיר ונעים.

אחד מהמשפטים הבולטים ששיננו לי היה - באנו כדי לקחת נשארנו כדי לתת... אני מאחל לך שתמיד תמשיך לתת. לי אתה נותן. המון.

בהחלמה. 

אדם היקר
תודה רבה
כתבת לרגשותי
גם אצלי הקונוטציה של המילה מכור
עוררה אסוציאציות של אנשים הנמצאים בשפל המדרגה החברתית
חסרי תקווה שהתקווה היחידה שלהם עלי אדמות היא מנת הסם
גם אצלי היום שבו הבנתי שאני מכור
לא הגיע בבת אחת
כמה חודשים טובים של עיכול 
התובנה אט אט חלחלה לתוכי
מה שעזר היה המפגש החי הראשון שהשתתפתי בו
שם הבנתי לראשונה שלהתמכרות אין פנים של סבל
דווקא העילית האנושית שפגשתי שם הכתה בי את ההבנה
שההתמכרות לוקחת את הטובים
ולמרות התקפי ההכחשה שיש לי
על פי רוב אני גאה להשתייך
לחברה מובחרת זו

אדם יסודו היקר,

אני אמנם לא זכיתי לכשרון כתיבה והבעה  כשלך, אבל כל מה שאתה מתאר - אני נמרגיש כאילו דברת עלי !!!
אשתי אמנם תפסה אותי, אבל ייתכן שיכולתי להזהר יותר שזה לא יקרה.
בכל אופן, אני ראיתי את ההתמכרות שלי כמו בטעות לכבות את האור בשבת עם הגב. (כשהולכים אחורה).
מעין שוגג שקרוב מאוד לאונס.
בעבור בן תשובה כמותי, זה היה כמו להתגלח בסכין לפני שלמדתי שזה אסור !!!
ואחרי שלמדתי שזה אסור פשוט מאוד היה לי ייצר הרע.
למדתי הרבה אור החיים הקדוש. היו תקופות שחשבתי שזה עוזר לי להלחם בהתמכרות.
אור החיים הקדוש מדבר על 2 יצרים: יצר הרע זכר ויתר הרע נקבה.
על הזכר הוא הצליח בקלות לגבור, אך על הנקבה היה לו מאוד קשה אך בסופו של דבר הוא הצליח.
חשבתי לעצמי - אם לאור החיים הקדוש היה קשה - עלי יש תביעה כלשהי על כך???
כלל וכלל לא !!! אני צדיק תמים שנקלע למצבים שלא יכול להם !!!

אז ככה הייתי - נפילה אחד לכמה שבועותוזה הכל - לא משהו רציני בכלל !!!
בוודאי לא משהו שיגרור אותי ל"שמור עיניך" !!!

אך לא נזהרתי ואשתי תפסה אותי (כמה פעמים) עד שהיא שלחה לי (די בעדינות יש לומר) קישור לאתר.
בכלל לא התחברתי בתחילה לאנשים כאן (במיוחד לסיפורים העסיסיים יותר שקראתי באתר). - זה לא אני !!!
אבל התעניינתי ונכנסתי לפורום.
הבנתי שאמנם נפלתי אחת לכמה שבועות, אך כל פעם שזה קרה זה שאב אותי בכזה חוזק שפשוט גרם לי חוסר אונים שלא הכרתי מעולם.
ברגע שהפנמתי זאת - נכנסתי במלוא הרצינות לתוכנית.
לא רציתי לחזור לאותן נפילות שפשוט שיבשו את חיי !!!
רציתי לחיות חיים שפויים - רציתי לחיות טוב !!!

למה אני נשאר?
כי אני רוצה להמשיך לחיות טוב - אני רוצה להחלים והפורום הזה אכן נותן לי המון החלמה !!!

בהחלמה לכולנו

למה אני כאן??
שנים רבות הייתי צב בלי בית על הגב,
עד שסוף סוף מצאתי לי בית. לא סתם בית, בית שמקבל אותי כמו שאני. בית שמתאים למידותי, לא גדול מידי וכבד. לא קטן מידי, ולא מגן.
האם עכשיו אני מסוגל לעזוב את הבית????

אדם יסודו היקר

אני בשונה ממך סבלתי סבל רב במחלתי, לא הצלחתי להגיע להסכם ג'נטלמני אמיתי עם התאוה, הוא חבט בי ללא רחם וכל פעם ש"הצלחתי" בתאוה חשבתי שאני יושב על מרומי האולימפוס ובפועל הלכתי ודעכתי יותר ויותר בתוכי.

כשסיפרו לי שזו התמכרות קפצתי על המציאה כעל מוצא שלל רב, הנה יבואו ויעשו לי טיפול ואצא לחופשי...  מה יכול להיות יותר טוב מזה?!

רק לאחר זמן כשקלטתי שאני עוד צריך לחיות את ההחלמה הזאת במשך כל חיי, שאני צריך לשנות את דפוסי המחשבה שלי, שהגישה שלי לחיים אמורה להשתנות כאן באה לי ההפתעה, וכאן אצלי התאוה הצליחה לבלבל אותי ולשאול: "האם באמת הבעיה שלי כל כך גדולה עד כדי שינוי כל החיים שלי"??!!

בכל מקרה בין אם הגעתי בדרך אחרת ובין אם הייתי עובר מסלול זהה לשלך הנסיון להאחז בבדיל חיים "נורמלי" כאילו הבעיה שלי לא יכולה להיות עד כדי כך גרועה כפי שההתמכרות נראית או נשמעת או הינה באמת.

נשארתי כי למרות הכאב של ההתנתקות, למרות הקריזים שהיו ותאמינו לי היו ובגדול, בסופו של יום לא הרגשתי מנוצח, הרגשתי מנצח!!

טוב גם לשלוה הזאת לא ארכו הימים כי אז באו ואמרו לי שאני הוא לא המנצח ושאם אחשוב כך השריר שלי יתפוצץ יום אחד ואפול, אני צריך להשאיר את כבוד הניצחון לאלוקים, וואי זה ממש לא היה קל, גם כשאני מצליח לא לפעול הכבוד מגיע למישהו אחר? מישהו שאני נוטר לו? מישהו שעשה אותי חולה? זה היה כבד מנשוא!!

אז למה נשארתי?? כנראה בגלל שבתכלס היה לי יותר מתוק יסורי ההחלמה מאשר ייסורי המחלה.

אני מקוה לזכור זאת לתמיד, כל יום שאזכור זאת הוא יום נוסף שאוכל לעשות את הפעולות ובחסדו יתברך להשאר נקי.

אל תצחקו עלי,
אני הגעתי לכאן ככונן מד"א (הצלה) שאץ רץ להציל את חיי הנופלים.
חמצן פה, חוסם עורקים שם, ניהלתי את מערכת החרום, הייתי אלוף פיקוד העורף (כך חשבתי לתומי)
עד ש...
1. הורידו לי את האסימון שאני לא חובש ולא נעליים, אני כמו מישהו ששם פלסתר לחולה אלצהיימר בדקותיו האחרונות...
2. אלוקים הוכיח לי בחוש שכשאני מנהל את החלמת האחרים זו המחלה עצמה שלי...
3. ראיתי שבלי אלוקים אין ברכה במעשי ידי, והסבתי נזקים אמיתיים לחברים... שרפתי אותם מרוב אהבה...

אז פוטרתי מהתפקיד שאף פעם לא קיבלתי, והיום אני חולה רגיל פשוט, שוכב על המיטה, מחכה כמו טאטאלע שהרופא המסור יגיע גם אלי...
או יותר נכון, שוכח כמו טאטאלע, מפסיק להפריע לו לטפל בי...


כשנתקלתי לראשונה בנושא ההתמכרות למין. זה סקרן אותי נורא. הרגשתי שנפלתי על מציאה אמיתית. אך מרוב הכחשה לא קישרתי את זה אלי.
אני עובד לפי זה, נכנע לפי זה, חסר אונים בגלל זה, מקי 177 יום בזכות זה, ועדיין לא מצליח להודות. אבא תרחם...

יום טוב חברים

שלום אדם יסודו היקר .

כרגיל אתה כותב בחסד ,

מעניין שאצלי כל ההתמכרות הלכה בסדר לא רגיל ,  כבר כתבתי על זה בעבר .

היו לי תקופות איומות , נוראות . עם השימוש , (אין צורך שאפרט , אבל שברתי את הכלים לגמרי )

          לי בשונה מאחרים , אין צל של ספק שאני חולה ומכור .

רק שבשנים האחרונות עברתי שינוי רציני , הכנסתי את עצמי לעבודה עם מסגרת נוקשה , שמקשה על המחלה להתפרע .

  ואני בכלל חושב שכדאי לכל מכור (לא בהחלמה בטח ) להיות במסגרת , וכמה שיותר .

היום בזמנים ריקים , אני חש בעוצמת המחלה .

יהי רצון שנעשה מה שצריך בתוכנית ובחיינו ,  והקב"ה יעשה את שלו , ובא לציון גואל .

 

תודה רבה אדם יסודו

מאחל גם לך מכל הלב בהצלחה ,

ושלא נישבר , נתייאש,  לעולם

מקפיץ