למה אני בורח? זה מראה על עצמי שאני לא מסוגל להתמודד עם מה שקורה לי בחיים?
יש חובות? אני בורח לתאווה. האישה צועקת עלי? אני בורח. זה מתסכל אותי.
מאז שזכיתי להכיר את האתר הנפלא והתחלתי בתוכנית אני מרגיש מאוד מבולבל..
פתאום יש לי כל מיני תובנות על עצמי שלא ידעתי אותם לפני כן ואני מרגיש חלש ומתוסכל.
מי אני בעצם מה השם רוצה ממני? למה דווקא אני? למה כל החברים שלי נורמלים ואני לא?
למה אני נלחץ מכל דבר קטן? פתאום האמונה שלי מתחילה להתרעע. אני שואל יותר מדי שאלות את עצמי למה הקב"ה עושה לי ככה? הרי אני יודע שהוא אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב, אבל כל כך קשה לי. מצד שני אני יודע שיש אנשים אחרים שמצבם הרבה יותר גרוע משלי והצרות שלהם הרבה יותר גדולות, אז מי אני בכלל שיש לי את הזכות לשאול שאלות?
אני מתייאש ומתחזק, מתייאש ומתחזק, אני מרגיש כאילו יש לי שלשה אנשים בראשי (במחשבה שניה לפחות שלשה אם לא יותר) יום אחד אני מצליח לעשות את כל מה שרצית באותו יום ואפילו אני יספיק לנוח כמו שצריך ויום אחר אני לא יוכל לעשות כלום. העצלות והעצבות משתלטת עלי ואני מרגיש כמו איזה זקן בן 80 שלא יכול לזוז. כן ממש כך אני רוצה לזוז ולעשות מה שצריך וחייב לעשות אבל זה נשאר בגדר רצון ובסופו של דבר בזבזתי עוד יום.
מה קורה איתי?

בוא נתחיל לשאול 'איך', את ה'למה' נשאיר לאחר כך.
ככה לימדו אותי חברים טובים בהחלמה.
בהחלמה.
אני ישמח אם תתקשר אלי, אני זקוק לזה.
יעקב

אחי היקר,
כמו שכבר אמר יעקב, השאלה הנכונה היא "איך" ולא למה,
אם תתחיל לצעוד תבין את התשובה לכך כבר בעצמך, ואין מתוק יותר מזה.
מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, אומר לך את מה שמחזק אותי ועובד אצלי ששמעתי מסוד הכניעה:
מדובר רבות בחסידות על כך שסיבת בריאת העולם היא מכיוון "שהתאווה הקב"ה לדירה בתחתונים"
לצורך כך נתן לנו ה' יתברך את יכולת הבחירה כי בכל בחירה שלנו בעשיית רצונו מגלה יותר את ה',
אך כדי להאיר את המקומות היותר נמוכים ה' בחר בסיירת מיוחדת, סיירת אנשים בעלי עוצמה פנימית ונשמה גבוהה
שלאחר החלמתם (תשובתם מאהבה) מאותן הנפילות יאירו גם את המקומות החשוכים שהגיעו אליהם.
כמובן שזה לא אומר שצריך ליפול יותר נמוך אלא רק להתעודד מגודל המשימה ואמונת ה' בנו.
זה קשה להיות לוחם טוב בסיירת שלא התנדבת אליה, אבל לעתים דווקא "נטילת הבחירה" מגלה את הרצון האמיתי
כמו שכפיית ההר כגיגית במעמד הר סיני נהפך בסוף ל"הדר קיבלוה בימי אחשוורוש".
מקווה שתמצא את הדברים למועילים...

הכל טוב ויפה אבל מה זאת אומרת איך? איך מה?
נתת לי כאן הרבה מילים יפות (ואפילו קצת הזכרת לי את המשגיח בישיבה קטנה) אבל אני עדיין מבולבל
אחת התובנות ששמתי לב אליהם מאז שנכנסתי לתוכנית היא שאין לי שליטה על מעשיי וחיי. אין לי מושג אם זה קשור רק לתאווה או לא וגם אין לי מושג
אם אחרי שאני ישכיל להבין ולצעוד בכול 12 הצעדים אז כן יהיה לי שליטה ואני ידע מה אני רוצה מעצמי ואני יעשה את זה.
היום אני שם לב שאני עושה את מה שאני לא רוצה (ולא בהכרח קשור לתאווה) ולא עושה את מה שאני כן רוצה. ואין לי שליטה על זה כמעט (לפעמים אני כן מצליח לעשות את מה שאני רוצה או לא להיכנע לתאווה).
אני די תקוע בשלב השלישי וכל פעם שאני נופל אני חוזר לשלב הראשון ומרגיש חוסר אונים מוחלט. ואז גם קשה לי עם השלב השני: האם באמת יש לי סיכוי לצאת מזה אני יודע שהשם רוצה לעזור לי אבל למה זה לא הולך לי??

לי מאוד עזר שהבנתי, שבאותה מידה לא הייתי אחראי על המחלה
כך שאין לי שום אחריות לניהול ההחלמה
אני אעשה כל מה שאני צריך כדי להחלים
וזהו, אין לי שום אחריות על התוצאה
ברגע שאני שואל למה,ומנסה לקחת אחריות לניהולה
ההצלחה האירה לי כמו בניהול המחלה= גורנישט

אז זה השיטה? פשוט להתנתק מהאחריות? להגיד אני לא עשיתי כלום, זה רק הקב"ה אחראי על החוסר שליטה שלי? כלומר ככה הוא ברא אותי אז הוא גם יתקן אותי וזהו?
אולי לא הבנתי אותך נכון אבל אני לא רואה את עצמי יוצא ממצב כזה. אולי רק נהיה יותר גרוע...

בכל מה שקשור למחלה, ה'איך' זה הפעולות שנדרש ממך לעשות, לא הידע, לא ההבנה
רק פעולות מעשיות שהן הפועל היוצא של תכנית 12 הצעדים (כדאי להיעזר בספונסר או חבר ותיק)
מניסיון אישי, זה הדבר היחיד שעובד בזמן התקף תאווה. פעולות אוטומאטיות שאפילו בניגוד לרצון.
יש פוסט בפורום שמדבר על עניין המסירה של האחריות כלפי שמיא או במילים אחרות "להרפות",
ה' יצר אותך ואת התאווה והוא היחיד שיכול לשחרר אותנו ממנה אם רק ניתן לו- לא להילחם בתאווה אלא להיכנע לה'.
ייתכן שבתחילת הדרך תרגיש נפילות יותר גדולות בזמן החספוס עם התכנית אבל בהמשך זה יוציא אותך מזה.
בהחלמה בהמשך הדרך...

אם אני מבין נכון את התכנית, אז בהחלט יש לך אחריות, אבל היא אחת בלבד: להיכנע לה', למסור לו הכול ולעשות את הנדרש ממך במסגרת התכנית. אתה לא אחראי להצלחתך, לא אחראי על נוכחותה של המחלה בחייך כרגע, כמו שאינך אחראי על הפרנסה של השכן, על ניקיון השכונה, על הרכבת הקואליציה או על האיום הגרעיני.
הרצון בשליטה מרמה אותנו לחשוב שאנחנו אנשים אחראים ורציניים, למרות שהמחלה הוכיחה לנו שוב ושוב שאנחנו הופכים בקלות לבובה על חוטים כשהתאווה תוקפת.

חבר יקר,

אני מסכים מאוד עם יעקב כיון שזה מה שעזר לי. כל השאלות של "למה" לא קירבו אותי אל הפיתרון אפילו במילימטר. לעומת זאת כאשר התחלתי לשאול "איך" - דברים השתנו.

לא משנה כעת השאלה הפילוסופית על מה יש לי בחירה ועל מה לא והאם התרנגולת קדמה לביצה או הפוך. זה לא נוגע.

מה שנוגע זה שיש כאן דרך חיים שמצילה אנשים רבים - כמוני למשל - ולכן השאלה היא "איך" עושים את זה. לא משנה למה זה עבד להם ולי אלא איך עושים את אותם פעולות. (רק אחרי שעושים את הפעולות - ניתן להשקיע זמן בהבנת הדברים).

אז אם אתה בקטע של "איך", אספר לך איך הדברים עובדים עבורי. ובכן, אין שום דרך בעולם לצעוד את הצעדים רק על ידי קריאה והבנה. זה פשוט לא הולך, נקודה. הדרך היחידה לצעוד את 12 הצעדים היא להצטרף לקבוצה, לקבל ספונסר ואז לצעוד.

בהצלחה חבר