בפעם הראשונה (בינתיים היחידה) שהייתי בSA חויתי שם איזה אירוע שמאוד טרד את מנוחתי.

נכנסתי לשם וברגע הראשון הייתי המום, מכמות האנשים, מהסגנון והמגוון, ואז תוך כדי שאני מעיף מבטים לכל עבר, אני צד במבטי אברך אחד שלמד אתי בישיבה/כולל, ולרגע לבי ניתר בקרבי, לא הייתי מוכן לזה, אבל חזרתי לעצמי על אותם משפטים ששמעתי, כמו: הסוד שלך זה הסוד של כולם, בSA מחויבים לאנונימיות, וכו', גם הזכרתי לעצמי איך שלפני הכנס השנתי, הכנתי את עצמי לגרוע מכל, וחשבתי מי האדם הכי גרוע מבחינתי לפגוש שם והייתי מוכן לזה נפשית (הלואי...). איכשהו נרגעתי וניסיתי להתרכז בנאמר שם.

ואז אני שם לב שאותו אדם פשוט קם ויוצא החוצה, כאשר עוד לא עברה רבע שעה מתחילת הפגישה, יצא ולא חזר, הוא אפי' לא הספיק להצהיר, לא הבטתי לעברו.

אבל אח"כ זה מאוד הפחיד אותי, כי אם הוא מפחד ממני, אז גם אני אמור לפחד ממנו. משואה פשוטה, לא כך.

אח"כ חשבתי והתבוננתי מה מפריע לי בדיוק, ואנסה לשתף אתכם, נזכרתי בתקופת המחלה, בכל הצ'אטים שניהלתי, או בשיחות טלפוניות, ותמיד היתה בעיה מי יהיה הראשון, שיתן מספר, או יפתח את המצלמה, או כל פרט מזהה אחר, מעין 'מאזן אימה' מסוים שכל אחד אמור לתת אימון בשני ולרכוש את אימונו בשביל להתקדם הלאה, ומאידך לוודא במאה אחוז שאני לא הולך להסתבך מהסיפור הזה, וכך כל א' זורק עצם רק כאשר הוא מוודא שהשני זרק לו שנים, וכך אני בטוח בעליונותי עליו וכו' מוכר, לא??

ובעצם גיליתי שבאיזשהו מקום, הגעתי להחלמה עם הגישה הזאת בדיוק, אז נכון שהייתי יותר משוחרר ונינוח, כי 'הסוד שלי זה הסוד של כולם', אבל בפנים עדיין היתה קיימת הזהות הכפולה שלי, והחשש שיגלו מי אני באמת.

נזכרתי במה שהפריע ל'חבר הוותיק שדיבר בכנס השנתי', מדוע אנשים משתמשים עם כינויים ולא עם שמם האמיתי הוא טען שזה סתירה לכנות ולהחלמה, בשעת מעשה לא הבנתי מה הוא רוצה, אולי נגיע עם תעודות זהות, בשביל להיות כנים......

אני חושב שההגדרה היא, להפסיק עם פיצול הזהות, להפסיק עם האישיות האחרת, ולהביא את עצמי איך שאני להחלמה, עם זאת כל פעולה כנה שיכולה להפריע להחלמה מיותרת, ולכן, אני לא מספר את הכתובת שלי, ולא בגלל שיש לי כתובת אחרת אלא בגלל שאני לא רוצה לספר אותו מכל סיבה שהיא, וכדו' .

ובקיצור: בהחלמה הפסקנו להיות בעלי זהות כפולה, והתחלנו להיות אנשים אנונימיים.....

ובחזרה לסיפור זה עדיין מפריע לי כל הענין, אבל אני רואה את זה כבעיה שלו מול עצמו, אני בכל מקרה לא אמור להמנע מכך, מכל פגישה עתידית אתו, כי אני כבר לא מציג אישיות אחרת בכדי להסתיר את אישיותי...

א-לי תן לי את השלוה בדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ בדברים שביכולתי לשנותם, ואת התבונה להבחין בין השנים...

תודה לך חבר יקר,

החוויה שלי דומה מאוד אם כי מעט שונה. מהרגע שהגעתי להחלמה, חיפשתי למצוא אנשים שאני מכיר. לא הבנתי ממש למה אני עושה את זה, אבל בעצם זה היה בדיוק בגלל מה שאתה כותב.

חסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו, פגשתי חברים מהישיבה ומהקהילה, וגם המון חברים אחרים שלא הכירו אותי אבל היום יודעים מי אני.

יעקובלה היקר,
זה לא יאומן איך בהחלמה הקב"ה מזמן לידינו בדיוק את המקרים והחוויות שדרכם תתעצם ההחלמה.
מינון מדוייק, עיתוי מדהים, דיוק מבהיל, רק אלוקים יכול לחבר כזה פאזל.
כל התפקיד שלנו זה רק להאמין חזק שאבא יכול. ורוצה.
כל השאר, רק לשבת מהצד, להנות. לקבל את המציאות, להשלים עם המצב, לחבק את מי שניבט אלינו מהמראה.
וכשאלוקים מזכה אותנו, לפעול את הפעולות. פעולות פעלולת פעולות.
כואב לי קצת על החבר שיצא. מצד שני, זוהי חווית ההחלמה שה' זימן לו, אז מי אני שאתערב בזה. או במילים שלך, בעיה שלו מול עצמו.
שנזכה להתרכז בשלנו מול עצמנו. לקבל את התבונה השלווה והאומץ.
אוהב
הושיעה