שלום לכולם
האמת אני לא יודע מאיפוא להתחיל..
מצד אחד אני נורא מאשים את עצמי אבל ההאשמה הזו גורמת לי לתחושות אובדניות (כשמתייחסים ל"תאווה" כאל חיים ומוות).
התחושות היומיומיות שלי ברוב הזמן הם מרמור ועצבים\ות. ואין לי לאן לפנות. ואני שואל את עצמי לאן אני צריך \ יכול לפרוק תסכולים ובטן מלאה שיש לי על כל כך הרבה דברים ונושאים. אין לי אפילו חבר אמיתי אחד וגם בכלל חיי החברה שלי מצומצמים מאוד. וליצור חברות כמו שחברים עושים פה דרך הקבוצה אני לא מרגיש מסוגל לזה. ומצד שני אולי בצדק. אף אחד לא אמור להתייחס לבעיות והתסכולים שלי כי לכל אחד יש את הבעיות שלו ואני שומע ומבין את הטענה שאם לא אצור קשרים ולא אספר עלי ועל תחושותיי אף אחד לא יעשה זאת במקומי וייתכן שבצדק. אבל האם זה אומר שאין לי תקנה?? קשה לי לפתוח את הלב לכל אחד מה לעשות. עם מי שדיברתי הרגשתי את הקושי בלשתף כי לא הרגשתי הבנה ובעיקר שמעתי לא משנה הבעיה שלך יש תוכנית וזהו.  זה נשמע משותף לחברים. אז אולי אני לא במקום הנכון. כי הבנתי משיח הדברים שכאן לא מטפלים בתאווה אלא במה שגורם לה. ועדיין לא מצאתי מרגוע לנפשי כאן. אולי אני צריך להשתדל יותר.  או לכתוב יותר. כי זה יותר קל לי. לא יודע לא יודע. מה שבטוח המצב רוח שלי מידי נמוך ואין לי מושג מה לעשות! תודה מקרב לב

שלום עודד,

נראה לי שהתחלת כאן לעשות את הדבר הנכון מאוד. אתה כותב ומשתף בפתיחות מאוד, ודי ברור שאתה עושה את הדבר הנכון.

מה שעבד עבורי הוא לעשות בדיוק את מה שאתה עושה כעת. לשתף, להתקדם, ולבקש עזרה מחברים וותיקים. לא שמעתי מעולם כאן מישהו שאמר לחבר חדש או וותיק שאין לו תקנה או ש"לא משנה מה הבעיה". כולם כאן קיבלו אותי מאוד בהבנה, ואני באופן אישי מרגיש הרבה הבנה למה שאתה כותב.

תודה סוד על התגובה לכבוד הוא לי. אשתדל בעז"ה לכתוב יותר..