שיתוף.
רוצה לשקוע עמוק עמוק עמוק בתוכי. לשכוח כל מה שקורה. לאבד את הדעת. להפסיק לחשוב. לצאת לכמה שעות מחוץ לזמן. לברוח רחוק רחוק. להאמין לפחד. להתמסר אליו לגמרי. להפסיק להאמין שמשהו פה יכול לעבוד. פשוט להפסיק. אני רוצה להפסיק לנסות להבין, הרי, זה כל כך לא מובן בכל מקרה.
אבל, זה החצירצון שלי.
כל כך בוער בי היצר הזה, להתייאש. זאת המחלה שלי האמיתית. לבחור בבחירה המוזרה של - לא לתת אמון.
כל כך מבין את זה שאין לי כלום. באמת אין לי כלום. וכמה פעמים אצטרך לשנן ולשנן את זה שאם אין לא כלום אז אין לי בעצם מה להפסיד, אז למה בכלל מלכתחילה לבחור בלא לתת אמון? בשביל הכבוד הזה שאין לי ממילא? בשביל שלא יגידו?
לפני שנתיים ה' הביא אותי למקום היחיד שהצליח להכניס לי לראש שהיאוש העצבות הכאב כל זה - להגיע לשמחה האמיתית בפנים.
אם פעם הכאב היה שולט בי כמו דיקטטור זר הרי שאז הוא קיבל מקום. אצלי בחיים. הוא לגיטימי. הוא חלק. הוא היה דיקקטור, מכאיב, אבל משלי.
אז הפסקתי לפחד ממנו והבנתי שאני יכול לנצח אותו. באמת לנצח. לראות אותו מתבוסס בדמו בחינת בדמייך חיי
אז אני הקשבה, מכור לעצב, ורוצה תמיד לברוח ממנו הכי הכי הכי רחוק. לבנות לעצמי עולם חדש ודמיוני. פנטזיה של עולם בו החיים נחווים במלוא העצמה.
הוא גרורה, בי, ולכן אם אסק שמים שם הוא יהיה, איתי. צוחק עליי. מפיל.
אז באתי לפה. הפעם כדי לנצח. אבל, הוא בשלו. ואין לי שום מושג מה לעשות איתו.
שום מושג ממש.

התקשרת לחברים לספר על זה?

אספר מה שעבד עבורי.

כל פגם אופי, ולא משנה אם זה עצבות או כעס או כל דבר אחר, אני מבין שלא אצליח לנצח אותו - ואז אני נכנע ומפסיק לנסות. הרי ניסיתי כל כך הרבה פעמים וזה לא עבד.

ורק אחרי שאני מבין שאלוקים ברא אותי מוגבל, אדם עם פגמי אופי והתמכרות קשה, אז אני יכול להתחיל לעשות את הצעדים הנכונים כדי שאלוקים יקח ממני את פגמי האופי הללו.