רציתי לכתוב כאן משהו שראיתי בספר. (לא זוכר בשם מי) "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" למה? וכי לא היה נוצר מצב שבשלב כלשהוא פרעה היה מעניק לנו חנינה? או שהבורא היה פותח את ליבו ומאפשר לו לשחררנו? ואם לא הוא אז אולי הפרעה הבא בתור או זה שאחריו? במשך למעלה משלושת אלפי שנה לא היינו מוצאים את אותו "מלך חסד" שישחרר אותנו?

התשובה היא שגם אם זה אכן היה קורה הרי שהיינו אסורים אליו באסירות תודה. וזה היה שעבוד עצום בנשמותינו.

לא אחת שאלתי את עצמי "לשם מה אני צריך לצלצל לקבוצה לפני שאני הולך לישון"? (נעזוב לרגע את העובדה שבאופן אישי אני מתגורר בארה"ב וזה עדיין "אמצע היום" שכן רוב החברים אכן נשארים את המחצית השעה-שעה הנוספת הזאת לעשות את הטלפון הזה) מה יש לי לסכם כל יום ו"לבחון את יומי בצורה בונה"? התשובה, לכאורא, טמונה בזה. כשאני "אסיר תודה" אני נהפך לאסיר. אסיר לתודה. אסיר לבורא שהעניק לי עוד יום שפוי ומפוקח. עוד יום בו התאווה לא הייתה אופציה.

ובתור אסיר אין אני בן חורין לצאת מזה. "אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורין".

ואם היום לא עבר "הכי הכי"? (אישית בתקופה האחרונה סבלתי ממעידות קשות עד קשות ביותר) אני עדיין יכול להסתכל על היום. לחפש את האור בכל החושך. ולקוות למחר ליום יותר טוב.

תודה לך אבא'לה שאסרתני אליך.

מדהים תודה לך , נהניתי לקרוא.

לימדת אותי שגם בדומה לעם ישראל שקיבל את התורה בערפל ובחושך , "ומשה ניגש אל הערפל – אשר שם האלקים" , שם מצוי כל האור.

כשניראה גם בימים בהם הכול חשוך אפשר למצוא נקודת אור ..

כשאני אומר: "אוי, כמה צרות יש לי" התשובה המגיעה מלמעלה היא: "אלו הם צרותך? קטן עלי!"
כשאני אומר: "יו! כמה תודות יש לי" התשובה המגיעה מלמעלה היא" "אלו הם אסירותודתיך? קטן עלי!"

בשבילי להיות "אסיר" זה אכן להיות כזה.
לאמר יפה תודה זה לא משהו שהופך אותי באופן אישי להיות אסיר לא לתודה ולא אליו יתברך.

כן הופך אותי להיות אסיר, כשאני עושה את רצונו, שואל ומתחשב ברצונו ממני, מסכים ומקבל את רצונו בשבילי.

כשזה כך אני נהיה אסיר שלו ומשוחרר מתאוה.