שלום אבא. מה שלומך, איך אתה מרגיש?
כבר הרבה זמן שאני רוצה לדבר איתך, משהו כמו 24 שנים בערך. אני מאוד מאוד רוצה. אבל יש לי בעיה אחת, אני לא מוצא אותך.
אני רוצה לדבר איתך פנים אל פנים, לא רק במכתב. אני רוצה לראות מי זה אבא שלי, איך הוא נראה, האם הוא דומה לי. אני רוצה ממך חיבוק אמיתי, לא וירטואלי.

חיפשתי אותך הרבה שנים. הלכתי רחוק מאוד בשביל לחפש אותך. חציתי מדברות ברגלי, שחיתי את הים הגדול. הלכתי בדרכים עקלקלות ומלאות בסכנות.
נפלתי הרבה פעמים. חטפתי המון מכות. כמעט טבעתי אפילו. אני לא יודע איך ניצלתי בסוף. חברים טובים אמרו לי שאתה הצלת אותי, אבל לא האמנתי להם. למה שאני יאמין להם, אם אני לא מוצא אותך, למה שאתה תמצא אותי?
אבא, שכלית אני יודע שאתה יצרת אותי. 'שלושה שותפים באדם- אביו...'
אבל רגשית. רגשית אני לא מרגיש בן שלך, איזה מין אבא זה שמביא ילד לעולם, ונעלם.

תמיד אמרו לי שאתה מחכה לי בפינה. ששלחת אותי לעולם הזה בשביל להתמודד. אמרו לי שאתה עוקב אחרי ורואה את כל מה שאני עושה. בעיקר עשיתי דברים רעים, אני מאמין שלא רווית נחת. אני מאמין שגם כעסת לפעמים- 'א-ל קנא ונוקם'.
האמת היא שאני לא יודע מי אתה. אין לי אפס קצה של הבנה מיהו אבא שלי. מהי המשמעות שלו בחיים שלי. מה התועלת בזה שאני יעשה את הפעולות שהוא השאיר לי לעשות.

אני יודע שאם אני לא יעשה את מצוותך אני יחטוף. אבל לעזאזל, למה? בשביל מה זרקת אותי לתוך העולם האכזר הזה?
אני בסך הכל ילד תמים וטהור, שלא יודע כלום מהחיים שלו. מאיפה אני בשני ידי החלושות יכול למצוא כוח להלחם עם עדת אריות מורעבים?

אני יודע שאתה אוהב אותי אבא, אוהב באמת. אבל אני לא מרגיש. אני נכה, נכה אהבה. אני לא יודע לאהוב, ולא יודע להכיל אהבה. גם את זה אתה יצרת, מבחירה שלך. אתה כנראה יודע למה, אבל אני לא.

אני יודע שאתה קיים, אי שם מעבר להרי החושך. אני גם יודע שיש לך זרועות  ארוכות שמגיעות עד אלי. אני יודע שאתה גם מנווט את החיים שלי, אבל אתה מנווט אותם כמו איך שאתה רוצה, ולא כמו איך שאני רוצה.
אני לא יכול לדבר עם הידיים שלך. לידיים אין לב. את המסרים שלי אליך אני לא רוצה לשלוח לך ביד במכתב, אני רוצה גישה ישירה להיכלך. ללב שלך.

תיקנת לי שלוש תפילות ביום, ככה אומרים. אין ספק שיש אנשים שזה מועיל להם. לי לא. אני לא מתפלל, אני לא מבין מה תועלת תהיה לי אם אני יתפלל. מה תועלת תצא לי מלדבר לקירות, או לריק.
האמת שפעם ירדתי  על ברכי וניסיתי לדבר איתך, המגבת לא ענתה. ראיתי שהיא מבינה את הכאב שלי. אבל היא לא יודעת לדבר.
אני מאמין בך באמונה שלימה. אני יודע שאתה קיים. אני יודע שאתה יוצר את הטוב ואת הרע. אני יודע כי אמרו לי, כי ככה סיפרו לי הורי. אני לא מרגיש את זה. אני נכה רגשות.

אני לא כועס עליך הרבה. למה שאני יכעס על קיר? אתה לא קיר, חלילה, אני יודע שלא, אבל אני מרגיש שכן. יותר נכון- לא מרגיש בכלל.
אני נוגע בתנור ואני לא מרגיש שזה חם, למה, ככה. ככה השם ברא אותי.
אבל למה??
למה השם ברא אותי?
בשביל לסבול???

אבא אני לא אוהב אותך, אני גם לא שונא אותך. אתה כלום בשבילי. אתה לא קיים. אולי בעולם הבא, לא בעולם הזה. אני לא סומך עליך. זה כואב לי. מאוד. שורף אותי, חונק אותי. הורס לי את הנשמה.
לא גדלתי על ברכיך. אני ילד מאומץ. יתום.

יש לי אבא, אבל הוא נפטר, אני יפגוש אותו בשמים. אבל פה בארץ הוא לא קיים. הוא השאיר כאן את הידיים שלו, אבל הלב שלו הלך.
אני לא מאמין שאני כותב את זה עליך, אבל אתה בקשת ממני לכתוב לך את כל האמת. אני לא חוצפן, בכלל לא. אף פעם לא התחצפתי אליך. טוב זו לא חוכמה, אף פעם לא נפגשנו.
אבל אני מאמין שאם היינו נפגשים לא הייתי מתחצף אליך, הייתי מתרפק עליך. אבל יש קיר. קיר שחור. בלתי עביר, ובלתי חדיר.
אני מאמין שמהצד שלך הקיר דווקא שקוף, אבל אני לא יכול לראות את זה, כי מהצד שלי הוא שחור. פחם.
אני שבר כלי. החיים שלי הם אוסף שברים מפוזרים. אני לא יכול לחבר אותם לבד, הם לא מתאימים.
אני יודע שרק אתה יכול לחבר אותם. אבל אין לי אמון בך.

אני לא מאמין למשל שאתה תפרנס אותי. אני מאמין בניסים- אצל אחרים, לא אצלי.
אני לא חושב שאתה מעוניין לפרנס אותי. שמת אותי פה בעולם, ועכשיו אתה נותן לי להסתדר לבד. אני לא מסתדר לבד. אבל הקיר השחור. והידיים שלא מדברות, קרות.
אין לי למי לפנות.

אני לא יתפלל אליך, כי איך תשמע אותי מהשמים. אין לי כוח לצעוק כל כך בקול. התייאשתי. מזמן.
פעם עוד היו לי תקוות. דמיונות. פנטזיות.
חלמתי על המפגש איתך, איזה כיף זה יהיה. איך אני יתרפק עליך.
אבל היום, הלכתי רחוק מידי. לבד אני לא יכול לחזור. אבל אני לא יכול לספר לך שאני לא מצליח לחזור אליך. יש קיר. שחור. פחם.
הייתי רוצה לדבר איתך אבל התייאשתי.
הבן שלך היתום.
בכיתי...

וואוו איזה כתיבה יפה. מעבר לתוכן המדהים יש לך כישרון כתיבה חבל על הזמן. יישר כוח.
וואו איזה כנות, כל הכבוד. מה שכתבת נשמע לי כמו התפילה הכי אמיתית. זה ממש "ממעמקים קראתיך אלוהים".
אם הייתי מתפלל - הייתי רוצה להתפלל ככה ממש ממש.

אני לא מכיר אותך, אבל אני חושש שאתה טועה שאתה אומר שאתה "נכה אהבה". אני מכיר כמה נכי אהבה, אתה לא נשמעלי אחד כזה.
יש לך רגש, אז יש לך אהבה.

אתה מדהים,

יום נעים,
חזק חזק

יפה מאוד, מרגש עד דמעות.
החוויה שלי עם אבא מעט שונה, אבל גם אני מתחבר להרגשת מדבר אל הקירות, שפעמים אני חווה.
אין לי מה לאמר עוד, חוץ מברכה שתזכה לפגוש את אבא, ולראות את החיוך שלו (אצלי רשימת אסירותודה מאוד עוזרת),
אוהבים
מוישל'ה

חזקחזק
אתה מוזמן לכתוב לו גם....
לפי דעתי אין לו בעיה עם זה,
אה..
ואתה לא חייב לפרסם את זה בפורום, אתה יכול להשאיר במגירה. לי אישית זה עוזר לפרוק את זה כאן.
פה זה הכותל שלי.
בהצלחה
חבר

חבר יקר, קראתי וכאבתי. אבל ביחד עם הכאב התרגשתי.

כי בחוויה האישית שלי, לא גדל שום דבר חדש עד שהקודם לא מת. אי אפשר לעשות צעד שלוש בלי צעד שתיים, וכדי לעשות צעד שתיים נכון, אני צריך להיות משוכנע שאכן ישנו כח גדול ממני שיכול להחזיר אותי לשפיות. אבל אם הכח הגדול ממני הוא משהו מעוות כזה כפי שאני זוכר אותו מגיל שלוש - איך הוא יחזיר אותי לשפיות?

כעת הזמן להתקדם לאלוקים "כפי שאנו מבינים אותו".

מה יגרום לי להבין אותו בצורה אחרת?

ההסתכלות במהלך החיים שלנו.

עד כמה שאני מבין, הענין של אמונה זה מלשון אימון, דהיינו שצריך הרבה להתאמן על כך כדי להאמין. בשביל זה אנחנו כל יום מחפשים את הדברים הטובים שקרו לנו כדי שנוכל להודות עליהם, ואנחנו מתחילים להבין שאלוקים באמת מלווה אותנו.

הרבה מאוד תלוי בהסתכלות שלנו. אתן דוגמא: לא מזמן התחלתי לכתוב פוסט תחת הכותרת "למה אלוקים לא ענה לי", ובו רציתי לשפוך את כל מררתי על כך שאלוקים לא שמעת לתפילתי שלושים שנה. ואז זה הכה בי: אני הדיוט! הרי אלוקים כן ענה לי, עובדה שאני כאן. אז כתבתי פוסט בדיוק הפוך על איך אלוקים ענה לתפילתי.

תמשיך לצעוד - דברים טובים יתרחשו.

אוהב אותך.

מזדהה מאוד.

תמשיך לכתוב לו על אותו "קיר", הוא קורא כל מילה.

אולי אפשר למסור לו גם את הקושי הזה?

למי?

לה' כמובן

אני חייב להגיב, יותר נכון - רוצה.
(סליחה על ההתפרצות, עדכון קצר: לא הייתי זמין במחשב כל כך בזמן האחרון עקב השמחה המשפחתית ושינוי מרקם המשפחה, מעבר דירה באופן זמני וכו'. אני ממשיך להשתתף בקבוצות SA ומתקדם בהחלמה בקצב שלי ב"ה, נקי 5 ימים בחסד אלקים.)
אני קורא הודעות בפורום בזמן האחרון רק בשביל להתרענן, אבל עכשיו התרגשתי מאוד למקרא הדברים, בפרט שאני מכיר אותך קצת.
לאור הדברים שכתבת, אין תפילה יותר אמיתית מזו שכתבת...
התפילה מרחוק, למי שמרגיש רחוק, היא הקרובה ביותר לאמת - נכון לאדם זה.

אני גם עובר סוג של ריחוק מאבאל'ה בזמן האחרון, כאילו אני מדבר אל הקיר, ושמעתי בשבוע שעבר מוותיק אחד שיש הרבה דברים טובים שיכולים לתת לבנאדם הרגשת קירבה לאלוקים, אבל אין יותר מבטא את אהבתו אלינו ואת הימצאותו בחיינו, כמו הנקיות שלנו.
איך שלא הצלחנו להפסיק את ההתמכרות במשך שנים, חיינו על הפנים, והנה בצעדים שקטים, בקצב שהוא רוצה, אט אט, אנו יוצאים לחופשי.
---
ככל שאני מכיר יותר בחוסר האונים שלי, בעובדה שאני ממש לא יכול לבד,
כך אני מכיר יותר בעובדה שהוא זה שנותן לי יום נקי. ועל כך אני אסיר תודה אליו.
ככל שאני מכיר באובדן שליטה על החיים שלי,
אני רואה אותו יותר בכל תחומי חיי.

ייתכן ואני לא ממש מרגיש חוסר אונים, ולכן קשה לי למצוא אותו גם כאשר הוא מסתכל לי בפרצוף ונהנה לו מכל תנועה שלי...

וואו
אני קורא את זה שוב ושוב, וכל פעם מתרגש כמו בפעם הראשונה

אתה מדבר בדיוק כמו שבן מדבר לאבא שלו
הבנתי עכשיו לראשונה את המינוח "ממך אליך אברח"
הלואי וגם אזכה להרגיש את זה

דבר אחד לי אליך, כדאי לך, כדאי לך להשען על הקיר השחור הזה כפחם, ולו בשביל השחרורית שתדבק בבגדיך, ואל תרוץ אח"כ לכבס את החולצה, תשמור את זה למזכרת.
יש קיר שחור, הוא צבוע בפחם, אבל מישהו צבע אותו בדיוק עבורך, והמישהו הזה הוא אבא שלך, הוא צבע את זה ביסודיות, לא עם שפריץ אלא מברשת של טיפקס, כל מילימטר בקיר הזה, מלא באהבה ובמסירות אליך.
הגמ' מספרת על אותו מין שאמר לרבי יהושע בן לוי, שהקב"ה כבר הסיר את חסדו ממכם, תראו איזה צרות אתם סובלים, ענה לו ריב"ל 'עוד ידו נטויה עלינו', ומסבירים שמה שאנחנו לא רואים אותו זה בגלל שהוא הניח את ידו עליו, והיד הזאת מסתירה מעינינו את הראות, כן המחסום הזה, הקיר השחור הזה, זה אבא בעצמו, תמשש אותו ותרגיש.
למה הוא בחר ככה להראות עלינו, ככה, לעולם לא נבין, אבל זה הוא, זה הוא בעצמו.

אסיים במשפט המדהים שאמר בשעתו לתקשורת, אביו של החייל החטוף נחשון וקסמן הי"ד, כאשר נשאל על ידם, איך יתכן, כ"כ תפילות נישאו בכל העולם למענו, איך יתכן שכך נגמר הסיפור הזה, למה אבא לא קיבל את התפילות, למה הוא לא נענה אליהם.
וזו היתה תשובתו המדהימה: "לאבא מותר לפעמים לומר לא"...
אלפי פעמים במהלך חיי קיבלתי את תשובה, 'לא', אבל הוא היה זה שענה אותה.

תודה לך על הפוסט הזה, חיזקת את לבי החלש
אוהב
יעקובלה

יעקובלה,
אהבתי.
אבל עדיין אני ממשיך לחפש. במחילה.

גם אני