אנשים יקרים,קשה לי ומר לי.התאווה שיבשה אותי,הפחדים שמאחוריה רמסו אותי.
לכל מקום שאני הולך,הם איתי,מר פחד וגברת תאווה.אני חי איתם כבר המון זמן.רק לאחרונה הבנתי שהם לא באו בשביל להתארח.
הזוג הנחמד הבהיר לי בצורה חד משמעית-"אנחנו כאן כדי להישאר איתך.אוהבים אותך ומחוברים אליך."
ואם תדעו איך הם עשו את זה..מר פחד בחר "להתפוצץ" עליי.פשוט,יום בהיר אחד,שאמור להיות עוד יום,לא יותר,הוא יצא במלוא עוצמתו.
"חשבת שאתה מכיר אותי?"-הוא שאל."חכה ותראה."וראיתי.ראיתי איך האדון הנחמד נראה כשהוא פושט את טלפיו.הורס חיים.משמיד כל חלקה טובה.רציתי לברוח.לצאת מעורי.צעקתי,זעקתי,מיררתי בבכי."למה בכלל?ולמה אני?"-צעקתי אל ההוא למעלה.הייתי מוכן לכבוש פסגות,לרדת תהומות.היה לי רע,אבל לא סתם רע,אלא משהו שגורם לכל רע שבעולם להתגמד.
והכי גרוע בכל הסיפור-הקור האימתני בו נתקפתי.קור של בדידות נוראית בין המוני אנשים.אף אחד לא מבין את המעמסה.
"אין איש שם על לב.."
ואז,מבלי משים,טיפסה משום מקום גברת חדשה."שלום,קוראים לי תאוה",היא הציגה עצמה.חדשה?ממש לא.אנחנו מכירים מזמן.
אז למה נדמה שהיא חדשה?כנראה בגלל שהיא הביאה איתה בשורה הפעם.היא ממשיכה להגיע,בגלל שבעלה חיכה לה כל הזמן.
הגברת הנאווה היתה פה תמיד וכך גם מר פחד.גם בן הזוג שלה היה חברי מימים ימימה.אלא שממנו לא ידעתי.הוא היה הרבה יותר קטן
כל השנים.והיופי בזוגיות הזו הוא שהם גדלו ביחד.היא גידלה אותו ובתמורה הוא גידל אותה.שנים רבות אנחנו מכירים,רק לא שמתי לב.
היום אני מבין הכול.
הבנתי שיצאתי לקרב מאסף.הקרב האחרון.להיות או לחדול.
יש זמנים שאני רוצה לצאת החוצה ולצעוק מכאבים.לשחרר את המועקה.לדרדר את הסלע שיושב לי בפנים.
ולא,חברים,לא השתגעתי.אני אדם נורמלי שעלה על הרכבת הלא נכונה.
אני הולך לשחרר אתכם,זוג יקר.גרתם אצלי יותר מדי זמן.אין לי יותר מקום בשבילכם.לא מעניין אותי מה יהיה איתכם.
ה' מלא רחמים!יושב פה הבן שלך,פצוע וזב דם!כל מה שאני מבקש ממך-תרים אותי.כי אני לבד לא יכול עוד.
"אנא אלי מחמד ליבי חוסה נא ואל תתעלם.הגלה נא ופרוס חביבי עליי את סוכת שלומך."

תודה רבה yoyo!!!!
חזק מאד.
תמשיך לכתוב ולשתף!
תודה.
ושנזכה לשלווה ואומץ,
במקום תאווה ופחד.

תודה לך,מת לחיות,יקירי!
גיליתי שכתיבה יכולה לשחרר.מפליא.
ליבי איתך,גיבור החיל!

תודה יויו.
הזוג המתוק והמרושע הזה שנחתו אצלך, באו לביקור גם אלי.
רק שלזכותך יאמר, שיש לך את המודעות. אתה יודע שהם שם.
אני עדיין תקוע מאחור בהכחשה. אני מכחיש שאני מכיר את מיסטר פחד ומיסיס תאווה.
רק לאט לאט, נגלה לי על קיומם של הזוג שלנו. זה נודע לי כשנגלה אלי הנזק, והחורבן אשר הם עוללו לנפשי.
החורים בלב, הנפש הקרועה, כל העקבות מובילים אל הזוג הזה.
אבל אחרי שעלינו עליהם, לא נתן להם להמשיך לשטות בנו.
מצטרף אל תפילתך לאבא אוהב, שיציל אותנו. ומהר.
הזכרת לי את המשפחה המאוסה הזו,
ה'לורד אגו', ה'פריץ טינה', ה'נסיך רחמים', ושאר המשפחה של אדון פחד וגברת תאווה...
ה' ישמרנו יעזרנו.
שבת שלום
אוהב
הושיעה

גם אני גיליתי בשבת שאדון נסיך 'רחמים עצמיים' בא לבקר אותי פתאום.
אבל נופפתי אותו במהירות. אני בן של מלך. לא מפחד מאפ'חד.
אוהב.

השבת הבנתי שההרחקה של הזוג הנחמד לא פשוטה בכלל.חשבתי להזמין אותם לשיחה ולהגיד להם את אשר על ליבי.
להגיד להם שהם הרסו לי את החיים.להשתולל,לצעוק,לרטון.להוציא את כל מה שיש לי עליהם.
"איך אתם מסוגלים לקחת אדם עם כוונות טובות ולסחוט אותו עד טיפת המיץ האחרונה?!
אתם מבינים שאני מרגיש כמו לימון סחוט?!ומה זה אומר?!
אם לא הבנתם,אתרגם לכם-אין לי יותר כוחות לכלום.ובמידה מסוימת,אני מרגיש חלל ריק.ואקום.
אתם הכנסתם אותי לסרט בלי ידיעתי.והכי גרוע שאני השחקו הראשי.סוג של מטריקס.הכל סובב סביבי בלי שליטה על דבר.
אין לי כוח ללמוד,אין לי כוח לקום בבוקר.הדברים הכי באנליים,הופכים לקשיים.אולי זה סוג של דיכאון.
כי אם הכול מתנהל לבד אז מה אני עושה פה?!לא בא לי לשלוח את חיי לעזאזל!"
הרבה שנים יש לי שאלות קיומיות.כאלה שהבטן לא יכולה להכיל יותר.
למה אני פה?למה?!זה מטריף אותי.גנובתי יום וגנובתי לילה.
גברת תאווה ומר פחד גילו לי דברים.סודות כמוסים שהסתרתי מעצמי כל השנים.
הם לחשו לי כל הזמן בשקט-"אנחנו כאן כדי לשבור אותך.חשבת שאתה חזק?!
החזקת מעצמך,חשבת שאתה יכול להחליק כל מצב.לתת לכולם תחושה טובה.פחחח...הצחקת אותנו..."
"שנינו יחד יכולים עליך ועל אלף כמותך"!!!
"אבל למה?"אני ממשיך לשאול אותם."אני דורש לדעת למה!הרי באמת היו לי כוונות טובות.."
וככה אני ממשיך לשאול אותם והם מדי פעם לוחשים.עושים טובה ועונים משהו.
עד עכשיו לא שמעתי את הלחישות.אולי העדפתי כך.
לאחרונה,כשהם ראו שאני לא שומע,הם התחילו להגביר את קולם.
"לא בחרנו בך סתם!אנחנו לא מתחברים עם כל אחד!מאחורינו יש מישהו הרבה יותר חזק.
הוא מחיה אותנו,ולא רק אותנו,גם את יתר משפחתנו-האחים-אגו,טינה,רחמים,כבוד וכל השאר.הוא מזין ומכלכל אותנו.
אתה יודע איך?!מאוד פשוט-
הוא תופס אנשים מסוימים,כאלו שנראים לו מתאימים למשימות גדולות במיוחד-יעקב של אבא,מת לחיות,הושיעה נא,וגם אותך
ושולח אותנו אליכם להתיידד איתכם ולנסות לפתח קשר ממשי.מאנשים כמותכם אנחנו חיים"
"ועוד פעם אני שואל אתכם-למה?"
"אהה..הגעת ללב שלנו.אנחנו חייבים להסגיר את עצמנו.אי אפשר לשקר כ"כ הרבה זמן."
...
"לאותו אחד ששלח אותנו אליכם יש עניין גדול בכם.
המכנה המשותף של כולכם הוא שאתם חושבים שאתם אנשים קטנים בלי כוחות,חסרי ישע.תינוקות שנשבו.
אבל..אם להגיד את האמת...
יש בכם כוחות עצומים!כאלה שאחרים היו חולמים עליהם!כל אחד בתחום שלו!
זה ששלח אותנו אליכם עשה את זה כדי שתפנימו את זה ותחפשו אותו,תדברו איתו,תרעישו את העולם,תטלטלו הכל,
עד שתגלו שבסוף תגלו שהוא איתכם כל הזמן!ויותר מזה,הוא רוצה רק בטובתכם,להעלות אתכם הכי גבוה שאפשר!"
"וואו..זו תובנה מרעישה",אמרתי להם.
ואז מתגנבת לי מחשבה-"אז אולי טוב שהתידדנו?ז"א,אולי לא הגעתם לפה סתם.הכול היה בשביל זה?"
"יכול להיות.בהחלט יכול להיות"הם ענו כמקהלה.
"אם ככה,אני מסיר את הכובע בפניכם."

ווואו יויו!  תודה רבה.
זה מדהים!
בבקשה תמשיך...
אלו סודות היקום. אשרינו שנבחרנו.
מאחל לכולנו שבוע נפלא. שבוע שרצונו מאיתנו יעשה.
אבל בבקשה, '' הראנו ה' חסדך...''
אוהב, ומודה לך מאוד.

yoyoooo אחייי
סחטיין עליך גבר!
תמשיך לכתוב ולהביא לנו חיים מאלוהים אוהב
תודה!!!!!

תודה רבה,חברים יקרים מאוד!
כל כך הרבה זמן אנחנו צועדים יחדיו,אני והם.
כל כך הרבה חשבתי איך להתפטר מהם.עד שהבשילה בי ההבנה.והכל בזכותכם!
ר' ישראל מסלנט היה אומר שהמוח האנושי בנוי בצורה כזו שכדי לקבע בו מחשבות יש צורך
בחרישה עמוקה כמו בעבודת אדמה.ועל פי זה הוא אמר שכדי להשריש עניינים מוסריים בתוכנו פנימה יש לחזור ולשנן אותם
בקול רם וללומדם בהתלהבות כדי לחיות את הדברים ולהשריש אותם.
כששמעתי את זה הבנתי.הבנתי שאותו זוג נחמד ויתר חבריו,בהתחלה באו להתארח אצלנו.ומשלא הבנו שהם מתחילים לחרוש חריש עמוק בתוכנו,נתנו להם להישאר עוד ועוד עד שהם החליטו לחתום איתנו על חוזה,והכי גרוע,ללא הגבלת זמן.
לחוזה הנ"ל קוראים-"התמכרות".כדי להוציא אותם מהבית שלנו צריך לקרוא לבעל הבית.כשהוא מגיע ומתיישב במקום הטבעי שלו,"הפולשים" בהתחלה מנסים להתווכח,לרקוע ברגליים,לפעמים אפילו לנפח את עצמם יותר ממידתם.וזה לוקח זמן.פעמים יותר,פעמים פחות.אבל בסוף,בעזרת בעל הבית האמיתי,כולם חוזרים למקומם.ולבני ישראל היה אור במושבותם.

מצטער אם אני מתפייט יתר על המידה...   

נפשי נבהלה מאוד ואתה ה' עד מתי?!

יויו, יש לך כישרון כתיבה ופיוט מיוחדים מאוד, ממש נהנתי, המשך לזכות אותנו...

תודה רבה שמואל היקר!

"יהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל"!